עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בלוג זה נועד לפרסם את תוכנו של ספר אוטוביוגרפי אותו אני כותב בימים אלו. זהו סיפור על אדם שגדל בבית שלא הרגיש בו בבית, נלקח מהסביבה התומכת היחידה שהייתה לו, ניסה להשיב לעצמו את תחושת ההשתייכות, ואת כל נסיונותיו וכשלונותיו בדרך. זהו בעיקר סיפור על אובדן.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

בריון - חלק א'

27/12/2017 21:20
רם גרשון
גיל ההתבגרות, מלחמת אחים, משפחה

תלמידי כיתה ט' בארה"ב לומדים בתיכון, כך שבאותה שנה עברתי לבית ספר חדש. כמו לכל נער בגילי, היו לי את החששות הרגילים: זהו בית ספר יותר גדול, עם הרבה יותר נערים ונערות בגילי, שרק מחציתם באים מחטיבת הביניים בה למדתי; החצי השני של השכבה שלי באים מחטיבה אחרת באזור של הפרבר שלנו שכלל לא הכרתי. כמובן שגם הרמה של השיעורים תעלה באופן ניכר; כאן מכינים את התלמידים לאוניברסיטה ולמבחנים הארציים המכריעים לאיזו אוניברסיטה תתקבל. האוניברסיטאות והמכללות בארה"ב מכסות קשת רחבה מאוד של רמות, כך שכל תלמיד יודע שעתידו המקצועי תלוי במידה רבה באיזו אוניברסיטה ילמד, ובשביל זה צריך כבר בגיל תיכון לעבוד קשה לעמוד בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות הטובות.

בניגוד לחטיבת הביניים אותה סיימתי לפני חודשיים, בה הייתי בשכבה הכי גבוהה, כאן אהיה בשכבה הכי צעירה, ואפילו בתוך השכבה שלי אהיה בין הצעירים ביותר, היות ונולדתי רק לקראת סוף השנתון שלי. לא הייתי בשכבה הכי צעירה בבית ספר מאז כיתה א'. ובשכבות מעליי זה כבר לא ילדים: בתיכון זה נערים ונערות מתבגרים שהם כבר כמעט מבוגרים לכל דבר. יש להם מכוניות בהן הם נוהגים בעצמם. הם יוצאים למסיבות פרועות, בהן שותים אלכוהול עד אובדן חושים ועושים סמים וסקס. לפחות כך חשבתי שיהיה לפי הסרטים שראיתי; וזה לא היה רחוק מהאמת. חשש משמעותי נוסף היה שבתיכון, עוד יותר מבגילאים צעירים יותר, הנערים המבוגרים יותר נהנים להציק לקטנים. ומי יותר קטן ממני?

אבל מכל התלמידים האחרים שיהיו איתי בתיכון הכי חששתי מאחד: אחי הגדול רועי. פער הגילאים בינינו היה כזה שאילו היינו נשארים בארץ אז לא היינו אמורים כלל ללמוד ביחד באותו בית ספר מאז שהוא עלה לחטיבת הביניים, כשאני הייתי בכיתה ד'. בנבכי זכרוני המוקדמים ביותר, נדמה לי שאני יכול להיזכר בתקופה בה היינו נהנים לשחק יחד. אמי אפילו סיפרה לי שכשרופא שאל את רועי מי היה חברו הטוב ביותר אז הוא ציין אותי. אבל זה היה בעבר הרחוק ביותר. מאז שאחי הקטן, ליאור, נולד, אני זוכר רק דיכוי, הקנטות, השפלות ואלימות מצדו של רועי. אם אי פעם היינו משחקים כשהיינו ילדים אז זה היה משחקים תחרותיים עם מטרה לנצח, בהם רועי היה מנצח תמיד – ביושר או ברמייה. הפעם היחידה שהוא אי פעם התערב "למעני" היה כשהייתי בכיתה ב' והחברים שלי ניסו למנוע ממני מלשים שקית ניילון על הראש מחשש שאחנק. רצתי לחצר של הגדולים לקרוא לאחי הגדול שיעזור לי; הוא בא ואמר לחבריי שיתנו לי לעשות מה שאני רוצה. אחרי כיתה ד' שמחתי על כך שלא אהיה יותר עם רועי באותו בית ספר. אבל החלוקה השונה של הכיתות בתיכון בארה"ב סידרה לנו עוד שנה משותפת כשאני הייתי בכיתה ט' והוא היה בכיתה י"ב.

זה נכון שקנאתי בו. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי ולכן תמיד היה יכול לעשות דברים שלי היה אסור. במשך הרבה שנים הייתה תלויה אצל סבא וסבתא שלנו תמונה שלי ושל אחיי זמן קצר אחרי שליאור נולד, כשאני הייתי בן ארבע ורועי היה בן שבע. למתבונן מן הצד זה נראה כמו תמונה של שני אחים המצטלמים כשהם מחזיקים באחיהם התינוק. אבל מי שמתעמק בתמונה (כמוני) יכול לראות שליאור מונח כל כולו בחיקו ובידיו של רועי, ואילו אני רק יושב לידם. זהו אחד הזכרונות הראשונים שלי אבל אני זוכר בדיוק מה היה שם. מאוד רציתי גם להחזיק באחי התינוק, אבל הוריי לא הרשו. כי אפילו אם אנחנו יושבים על הספה ואני מבטיח להיזהר ולא לזוז, אם ליאור יהיה מונח עליי אז אני עלול לקום לפתע והוא ייפול. הרי אי אפשר לסמוך על ילדים, והסיכון גדול מדי. כל פעם שאני רואה את התמונה הזאת לבי נחמץ מהזכרון של מה באמת קרה שם.

המקרה הזה הוא בדיוק הנמשל לסיפור שאבי תמיד היה מספר ושעליו גדלתי. היה פעם אדם שרצה לשלוח את בנו להביא מים מן הבאר. אבל הדלי שהיה לו לתת לבן להביא את המים היה יקר ומאוד חשוב לאב. האב הזהיר את בנו שעליו להיות זהיר ביותר עם הדלי ואסור בשום אופן שיפיל אותו. ועדיין, לפני שנתן את הדלי לבנו ושלח אותו לדרכו, החל האב להכות את בנו – לא סתם מכות רגילות, אלא ממש מכות נמרצות. הילד שאל את אביו מדוע הכה אותו כשהוא בכלל לא שבר את הדלי. האב ענה: אילו היית שובר את הדלי, מה היה עוזר לי אז להכות אותך? זה לא היה מחזיר את הדלי או מתקן את הנזק. רק כשאני מראה לך מה צפוי לך אם יקרה משהו לדלי אז אני יכול להיות בטוח שתשמור עליו. מוסר ההשכל הוא שאי אפשר לסמוך על ילדים שלא יהרסו דברים, ושנזק שנגרם הוא לא בר תיקון (ובסאב-טקסט אני גם יכול להבין איזה מזל יש לי שהוריי לא מכים אותי למרות שיהיה זה לגיטימי לחלוטין אם יעשו זאת). אז כשמדובר בתינוק שצריך להשגיח עליו שלא יאונה לו רע, אז ברור שאי אפשר להפקיר דבר כל כך חשוב ורגיש בידיי. אבל רועי הוא ילד גדול: עליו כן אפשר לסמוך.

הבעיה הייתה שגם כשהתבגרתי אז לא זכיתי ליותר אמון. רועי היה הבן הבכור, אז ביחס אליי ולליאור הוריי ראו בו אדם יותר בוגר ואחראי שניתן לסמוך עליו. ביחס אליו אני תמיד הייתי ילד. הרושם הזה היה קבוע וכמעט ולא השתנה עם השנים.

ההורים שלי גם באמת לא הבינו אותי ברמה הבסיסית ביותר ולא ידעו איך לאכול אותי. כל נער מתבגר משוכנע שהוריו לא מבינים אותו. אבל לפעמים זה באמת נכון. מעבר לחוסר היכולת או הרצון שלהם לראות בילדים בני אדם של ממש, עם רצונות, אופי, והשקפת עולם משל עצמם, הייתה גם תהום פעורה בין תפישת העולם שלי ושלהם. כפי שתיארתי, אני בעל מזג "רציונלי," על פי תורתו של קירסי, ובשל כך נמצא בצד ה-"אינטואיטיבי" של אחד הצירים המרכזיים באופי האדם כפי שהגדיר יונג. אנשים "אינטואיטיביים" מתחברים לרעיונות, עקרונות, דמיון, תהליכים, ושאר דברים אבסטרקטיים – אלה הדברים שחשובים להם, ועליהם הם מקדישים את זמנם ובעיקר את מחשבתם. לעומת זאת, הוריי שניהם "תחושתיים", כלומר בצד הנגדי של אותו ציר. אנשים "תחושתיים" מתחברים לדברים מוחשיים של הכאן ועכשיו, דברים שניתן לחוות בחושינו. דברים שמאוד חשובים לאדם "תחושתי" הם זניחים ובגדר בזבוז זמן ואנרגיה, במקרה הטוב, עבור אנשים "אינטואיטיביים," ולהיפך. אם אני רוצה לבזבז את זמני על רעיונות ופנטזיות אז שיבושם לי, רק שלא יבוא על חשבון הדברים החשובים באמת; ומצד שני, כשפגעו בי במקומות שהכי חשובים לי, הם בכלל לא ידעו לתת לזה שום חשיבות: אני הרי נעלב בגלל דברים לא חשובים בעליל – זה יעבור לי. כשאגדל אבין.

הציר הרביעי של צמד הפסיכולוגיות מאיירס-בריגס, מגדיר אנשים בצד אחד של הציר כ-"שופטים," כלומר כאלו שמקבלים החלטות ומגבשים דעות באופן מידי – רק תתנו להם מצב וברגע הם יודעים מה נכון ומה טעות חמורה, מי צודק ומי טועה ומטעה. זאת לעומת אנשים "צופים," שאוהבים כשיש הרבה אפשרויות לבחור מהם ולא אוהבים להינעל מיד על דעה או החלטה עד שהם מקבלים את התמונה המלאה...ולפעמים גם אז לא. שילוב של אופי "שופט" עם אופי "תחושתי" יוצר מזג שקירסי קרא לו "שומר." אנשים כאלה – ושני הוריי הם כאלה – דוגלים בכללים וערכים אבסולוטיים: מה שהיה ומה שאנחנו יודעים הוא מה שצריך להיות ואין לסטות מזה ימינה או שמאלה, זה לא נתון למשא ומתן, ובטח שלא על ידי ילדים, שפשוט צריכים ללמוד את הכללים ולציית להם. מזג זה הוא ההיפוך המוחלט של המזג ה-"רציונלי", בעיקר בשילוב עם אופי "צופה," כמוני, שאוהב לשאול שאלות ולבחון לעומק את הסיבות לדברים לראות אם אכן זה הדבר הנכון לעשות, ולא פשוט לקבל את הכללים שהונחתו עליי כתורה מסיני. היינו כמו שמן ומים. הוריי פשוט לא יכלו להבין אותי, וגם לא ראו ממש צורך בכך כי אני בסך הכל ילד: אני צריך לעשות מה שאומרים לי, ההבנה תבוא בהמשך...או שלא, זה לא משנה.

שני אחיי הם בוודאות בעלי אופי "תחושתי" וכנראה – אני לא באמת מכיר אותם לעומק, ובכל אופן אני אדם "צופה" שלא ממהר לגבש דעות או להינעל עליהן – בעלי אופי "צופה." קירסי קרא למזג הזה "בעלי מלאכה" ותיארם כאנשים עם נטייה לעשייה פרקטית; לרוב מוצאים אותם בקרב אנשים שעובדים עם הידיים ובאופן בולט במיוחד בקרב ספורטאים מקצועיים. זה אולי לא מזג "שומר" כמו הוריי, אבל כאנשים "תחושתיים" הם לפחות דוברים את אותה שפה ויכולה להיות הבנה ביניהם.

בין אם זכה ליותר אמון מהוריי בגלל שהוא היה תמיד האח הגדול והבוגר ואני תמיד הייתי ילד, ובין אם בגלל שהוריי פשוט לא יכלו להבין אותי ברמה הבסיסית ביותר, תמיד רועי היה יכול לעשות דברים שאני לא יכולתי, אפילו כשהגעתי לגיל שהוא כבר עשה את הדברים האלו.

כפי שתיארתי קודם, בארץ יש לילדים הרבה יותר עצמאות מבארה"ב. כשאנחנו עברנו לארה"ב רועי כבר היה בן 15, עם עצמאות כמעט מוחלטת. עצמאות זו נפגעה רק במעט לאחר שירדנו. בארה"ב מותר ללמוד נהיגה כבר בגיל 15, כדי שיהיה ניתן להוציא רשיון נהיגה בגיל 16. כך, רועי החל ללמוד נהיגה כבר בשנה הראשונה שלנו בשיקאגו, בתחילת כיתה י'. מיד כשקיבל את ההסמכה על כך, הוא היה נוהג ברכב של המשפחה כשהוריי היו באוטו. הוא הוציא רשיון נהיגה בקיץ של אותה שנה.

לי מלאו 15 רק בתחילת החורף של כיתה י'; את לימודי הנהיגה עשיתי רק באביב של אותה שנה, יחד עם התלמידים של השנתון שמתחתי. שם נודע לי, בעקבות סקר שהמורה עשתה, שלרוב מוחץ של התלמידים באותו קורס כבר יצא לנהוג: אם רק בַשביל המוביל לביתם או במגרשי חנייה, או אפילו בכביש ממש. זה לא הפתיע אותי. כשלי רק מלאו 15 אז אמי אפילו לא הרשתה לי לשבת במושב הקדמי באוטו. לא עזר לי שציינתי שכשאתחיל בקרוב ללמוד נהיגה בעצמי אז מאוד אתקשה לעשות זאת מהמושב האחורי; היא הסכימה רק לאחר שמטפל שהלכנו אליו המליץ על כך. כאמור, לרצונות ולבקשות שלי אין תוקף משל עצמם – הם יכולים להתממש רק אם מישהו שדעתו נחשבת ימליץ על כך.

כשסיימתי את קורס הנהיגה וקיבלתי אישור מהמדינה שאני יכול לנהוג עם מלווה, אז לפני שהוא הסכים שאנהג בכביש, אבי לקח אותי לעבור הכשרה משלו: עם כל הכבוד לקורס שעשיתי, שכלל תיאוריה וכעשרים שעות נהיגה בפועל בכביש, לא הקורס יקבע אם אני רשאי לנהוג. אני מניח שרועי גם היה צריך לעבור את אותה הכשרה. במסגרת הכשרה זו, הייתי צריך לקרוא את כל המפרט הטכני של האוטו ולהבין איך הוא עובד; הרי אם אנהג באוטו בעצמי ותהיה בעיה במאייד אז אצטרך לזהות את התקלה ולדעות מה לעשות בעניין. בלי זה איך אפשר להגיד שאני כשיר לנהוג?

בשלב המעשי של ההכשרה, בנוסף לבחינת יכולות השליטה שלי ברכב, אבי בחן את יכולת הציות שלי להוראותיו: הייתי נוסע במגרש חנייה וכשהוא היה צועק "עצור!", ללא כל סיבה חיצונית או התראה מוקדמת, אז היה עליי לעצור עצירה מידית ומלאה. עד שלא הייתי עוצר כך ששנינו היינו נזרקים קדימה, אבי לא היה מרוצה. אנחנו חייבים להיות ערוכים למקרה חירום. הוא לא יכה אותי כמו בסיפור שאהב לספר, אבל הוא חייב לדעת שגם אם הוא לא שולט באוטו ישירות, אז לפחות הוא שולט בי ללא עוררין.

אפילו כשמלאו לי 16, בתחילת החורף של כיתה י"א, הוריי לא הסכימו שאוציא רשיון נהיגה בגלל שהחורף כבר התחיל והם לא יכלו להעלות על דעתם שאנהג לבדי לראשונה על כבישים מושלגים ומצופים בקרח. קיבלתי רשיון רק לקראת סוף כיתה י"א, אחרי רבים מבני השנתון שמתחתי.

בגיל 15 גם מותר לעבוד. ואכן, רועי החל לעבוד מרגע שיכול היה לעשות כן והצליח להרוויח מספיק כסף לקנות אוטו יד שנייה מקרובי משפחה שלנו עוד בטרם מלאו לו 16. לי לא היה כסף למכונית למשך עוד שנים רבות. אם הייתי רוצה לנסוע לאן שהוא אז קבלת המכונית הייתה מותנית באישור מהוריי, אם אעבור את התחקיר שלהם. הייתי צריך להציג את התכניות שלי ולראות אם יאשרו את בקשתי. הייתי צריך להגיד לאן אני הולך, עם מי (מה שפותח מבול של שאלות של מי הבן אדם הזה ומי הוריו, ואם אולי הם למדו בבית ספר עם קרוב רחוק של מישהו שאבא שלי עשה עבורו עבודה פעם), מתי אני חוזר, ועליי גם להשאיר מספר טלפון במקום בו אהיה.

"אל תדאג," הם הבטיחו, "לא נצלצל. זה רק למקרה חירום."

מקרה החירום היה מתרחש בסביבות 21:30 כשאמו של מי שהייתי אצלם הייתה קוראת לי לטלפון והוריי היו מעדכנים אותי שהם הולכים לישון אבל שיש מפתח בארון ליד הכניסה לבית. אם היה להם אכפת איך אני מרגיש (כי אני לא צריך להרגיש מבוכה, אז אין סיבה לתת לזה חשיבות: כשתגדל אז כבר תבין כמה זה היה טפשי), אז היו מבינים שאפילו בגיל 20 זה עדיין מביך כשאתה נקרא לטלפון לדבר עם ההורים שלך – ועוד בעברית – מול הרבה אנשים שאתה לא ממש מכיר, ועוד בקול רם מספיק שקולך יישמע מעבר לרעש של כל האנשים מסביב.

וגם אם יכלו להכיר במבוכה ולתת לה חשיבות, כמובן שכל זה מתגמד מול הצורך שאני אדע איפה המפתח. הרי איך הם יכלו לדעת שאני אדע כשאני יוצא מהבית לקחת מפתח – אפילו שאני בן 20 ולא גר אצלם כבר שנתיים – או שאדע שהמפתח הרזרבי נמצא במקום הקבוע שלו? אם היו יודעים שהייתי נשאר כך עד אמצע הלילה אז ודאי היו אומרים לי לפני שאני נוסע, אבל מי היה יכול להעלות על הדעת שאני אשאר עד שעה כל כך מאוחרת, כשברור שבעשר בלילה בסוף שבוע כל בר דעת כבר מזמן עושה את דרכו למיטה? ואם לא הייתי יודע איפה המפתח, אז ברור שלא הייתה לי שום דרך להיכנס הביתה והייתי תקוע בחוץ עד שהם יתעוררו בבוקר. אין סיכוי שהייתי יודע מה לעשות במקרה קיצוני שכזה. אם זה לא מקרה חירום, אז מה כן?

כך, כשהייתי בחטיבת הביניים, ואפילו בשנים הראשונות של התיכון, הייתה לי פחות עצמאות ממה שהייתה לי בגיל 11, ובשנים הבאות היא תורחב רק במשורה ורק לאחר מלחמות קשות, וגם אז לא תגיע לעצמאות שהייתה לאחרים בני גילי. מאידך, העצמאות של רועי כמעט לא נפגעה כשירדנו מהארץ, והתרחבה יותר רחוק ויותר מהר מהעצמאות שלי באותו גיל ממש. בגיל 16, עוד בטרם עלה לכיתה י"א, כבר היה לו רשיון נהיגה ואוטו משלו, איתו היה יכול לבוא וללכת כאוות נפשו, וכסף מהעבודה שלו לעשות בו כרצונו. הוריי היו שואלים אותו את אותן שאלות ששאלו אותי, אבל זה לא באמת הגביל אותו: אם חשב שהם מנסים להתערב יותר מדי, אז היה יכול לצאת גם בלי להיות תלוי בהם. לו גם לא היו את אותם מחסומים שלי היו בלעשות דברים ללא רשות.

אבל היחסים העכורים ביני לבין אחי לא היו רק תוצאה של קנאה וחוסר שוויון בזכויות וביכולות. כשחששתי מהצקות מהנערים הבוגרים בתיכון אז זה היה בעיקר בגללו. מאז שהייתי בן ארבע או חמש, אני זוכר שהוא היה מציק לי, מקניט אותי, משפיל אותי ומכה אותי כדי להשיג את רצונו, כשהרגיש שלא כיבדתי אותו מספיק, או סתם כשנחה עליו רוח סדיסטית.

"ליאור, תן לו מכות עבורי," אני זוכר שהורה לאחי הקטן, להנאתו, כשעשיתי משהו שפגע בכבודו. "אם הוא ירים עליך יד אני כבר אטפל בו."

אף פעם לא היה בינינו שיח חברי. כל אינטראקציה בינינו התאפיינה רק בעקיצות והקנטות הדדיות, שאפילו בזה לא יכולתי לנצח כי אם הייתי עוקץ אותו באופן פוגעני מדי אז העימות היה מוכרע על ידו פיזית באופן חד משמעי. אני הייתי קטן וחלש והוא היה גדול וחזק ממני והרבה יותר טוב במכות. זה לא היה כוחות. את הפעם שחטפתי ממנו מכות על כך שהרעשתי יותר מדי בשבת בבוקר והערתי אותו אני זוכר במיוחד בגלל שזה היה יום ההולדת שלי. גם אם לא היה מכה אותי לעיתים קרובות, האיום תמיד היה שם.

"אתה דורש מכות, אני רואה," הוא היה אומר לי כשהרגיש שאני לא מכבד אותו או דרישותיו ממני. אני זוכר את הפחד שלי כשהוריי הרשו לו, בערך בגיל 13 ללמוד ג'ודו, ולאחר מכן אומנויות לחימה אחרות. למעשה, הוא עוסק בזה עד היום. אבי השביע אותו שלא ישתמש בכישורים שהוא לומד על אחַיו. אני לא יודע אם השיטות בהן השתמש עליי נרכשו בחוגים שעשה באומנויות הלחימה, אבל אני כן יודע שהוא שלט ביד רמה, ואם לא באלימות ממש אז בהחלט באיום באלימות.

הוריי היו אולי מונעים מקרי אלימות קשים או מעירים לו לפעמים – ועל כך רועי היה מקניט אותי בלי סוף – אבל באינטראקציות הקטנות של היומיום אמי לא הייתה מתערבת ואבי לא היה בבית. סדר יומי היה כזה שכשהייתי חוזר הביתה מבית הספר אז הייתי רובץ מול הטלוויזיה, למורת רוחה של אמי: כמות הטלוויזיה שראיתי הייתה במחלוקת קבועה בינינו. אבל כשרועי היה מגיע ורוצה לראות משהו אז הוא היה לוקח את השלט וקובע. אם הייתי מנסה לפנות לעזרה מאמא שלנו ("בכיין! מלשן!") אז התשובה שלה תמיד הייתה: תסתדרו ביניכם או שאני אכבה את הטלוויזיה ואף אחד לא יראה. אמי ממילא הייתה נגד "מסכים" ובמיוחד נגד הכמויות שאני הייתי רואה. אז הסתדרנו בינינו וראינו את מה שרועי רצה. לו זה הרי לא היה משנה: אם לא היה יכול לראות בסלון אז הוא היה יכול לראות בטלוויזיה בחדרו. הטלוויזיה היחידה שלי הייתה בחדרי הייתה אותה מערכת שבן דוד של אבי הביא לי לבר מצווה, בנדיבותו המופקרת, עם המסך שחור-לבן בגודל של מסך טלפון סלולרי שלא קולטת דבר. אם רועי היה רוצה לראות משהו בטלוויזיה ואני רציתי לראות בכלל אז זה היה מה שהוא רצה. לא היה לי מי שיתערב למעני.

בספרו של אורסון סקוט קארד, "משחקו של אֶנדֶר," מסופר על ילד  שהוכשר על ידי צבא העתיד להיות גדול המצביאים ולהוביל את כוחות הצבא של כדור הארץ במלחמת קיום כנגד מין חייזרים שתקף את כדור הארץ וחששו שיחזור להשמיד את האנושות. כבר בעשור הראשון של חייו אנדר היה תקוותם היחידה של האנושות, אז הגנרלים עקבו מקרוב, אך לחלוטין מאחורי הקלעים, אחר הכשרתו. כמו לכל החיילים-הילדים האחרים, האימונים היו מפרכים. יתרה מכך, הגנרלים היטו את כל המערכת והכללים לרעתו של אנדר ועשו כל שיכלו לגרום לו להיות מנודה על ידי "חבריו" ביחידות השונות בהן שירת, שגם כך היו מבוגרים ממנו משמעותית ולא הבינו למה שמים ילד כל כך קטן ביחידה שלהם. הגנרלים גרמו לסביבתו לשנוא אותו כל כך עד שנקלע למצבים בהם היו איומים ממשיים על חייו. גם אז המערכת הצבאית לא באה לעזרתו ואנדר ניצל בכוחות עצמו בלבד, כנגד כל הסיכויים, כשגבר על נער גדול ממנו בהרבה שבא להורגו. לאנדר לא היה כלל סימן שמישהו בפיקוד ידע על הסכנה שנקלע אליה, לא כל שכן שהם הובילו למצב הזה. כשעלתה מחלוקת בדרג הפיקוד הבכיר אם הגישה הזאת לא קיצונית ומסוכנת מדי, אז הגנרל הקובע החליט ש-"על אנדר וויגין להאמין שלא חשוב מה יקרה, אף מבוגר לא יתערב לעזור לו בשום אופן אי פעם. עליו להאמין בעמקי נשמתו שהוא יכול לעשות רק את מה שהוא והילדים האחרים יהגו בעצמם."

כל כך הזדהיתי כשקראתי את הספר הזה. אמנם חיי לא היו בסכנה, אבל היה ברור לי שכשאני מאוים, כשמציקים לי ומתעללים בי, אז אף אחד לא יבוא להגנתי. בהכשרתו של אנדר, כנראה שהייתה מטרה חיונית לאנושות לנהוג כך; אצלי זה לא היה כך. כשהוריי שלחו אותי לטיפול בגיל 14 וסיפרתי למטפל על היחס של רועי כלפיי, אז הוא שאל אותי למה אני לא עומד על שלי.

"למה אתה לא עונה לו: לך תזדיין, יא מנייאק!" הוא שאל. הייתי המום. אף פעם לא שמעתי מבוגר משתמש בשפה כזאת בנוכחות ילד ועוד מעודד אותו לדבר כך.

"אני מעדיף שהראש שלי יישאר בדיוק איפה שהוא מונח כיום," עניתי. הרי חטפתי מכות על הרבה פחות מכך. אני זוכר את רועי מכאיב לי כשצחקתי מדי בקול מול הטלוויזיה והפרעתי לו. אני זוכר אותו נותן לי בעיטה באמצעות הברך בעצם הזנב כשהתנדבתי לעשות לו החייאה "כי אם עושים את זה לא נכון אז זה עלול להרוג את הבן אדם."

"אתה מפחד מאחיך? היית רוצה שאני אדווח על המצב לשירותי הרווחה?"

זה הרגיש לי דבר מאוד קיצוני לעשות. לא ייתכן שמצבי הוא כזה שצריך לקרוא לשירותי הרווחה. אז נסוגותי ואמרתי שאין בכך צורך. בדיעבד, אני תוהה אם לא היה נכון לעשות זאת. אני יודע שהוריי ניסו, בדרכם, להיות הורים טובים עבורי, אבל אין ספק שהם לקו בעיוורון חמור, ובטח שלא היו פתוחים לשמוע ממני לגבי כשלונם ומה אני זקוק. אפילו אם הייתי נותן להוריי ליהנות מהספק, ברור לי שעתידי היה יכול להיות טוב יותר אילו הייתי גדל במשפחה אחרת.

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: