עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בלוג זה נועד לפרסם את תוכנו של ספר אוטוביוגרפי אותו אני כותב בימים אלו. זהו סיפור על אדם שגדל בבית שלא הרגיש בו בבית, נלקח מהסביבה התומכת היחידה שהייתה לו, ניסה להשיב לעצמו את תחושת ההשתייכות, ואת כל נסיונותיו וכשלונותיו בדרך. זהו בעיקר סיפור על אובדן.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

צעצוע בבית - חלק ב'

20/12/2017 21:14
רם גרשון
גיל ההתבגרות, בדידות, חברים

כמו ביהדות, שמותר להעביר אש כשחג מתרחש בסמוך לשבת, כך היכולות החברתיות שלי. אני יכול ליהנות מחברות קיימת. ואם חבר מצרף חבר נוסף, אז עם הזמן הוא יוכל להיות חבר שלי בזכות עצמו וגם להביא חברים חדשים. אם כזאת אש קיימת של אנשים אחרים תתרחב בזמן שאני בסביבה, או תידלק יש מאין (איך אנשים עושים את זה?) ותכלול גם אותי, אז גם אני אוכל להיכלל בתוך חברות כזאת. אבל להדליק אש חדשה אני לא יכול.

אז כך קרה שכשעברנו לארה"ב לא יכולתי להעביר אש. האש הקודמת – אש התמיד – כבתה לי, ואם רציתי חברים אז הייתי יכול לעשות זאת רק אם אדליק אש חדשה בעצמי. אבל לא היו לי את הכלים לכך. הגישה שלי מאז ומעולם הייתה פשוט להיות שם ולקוות שיצרפו אותי, שאש שאחרים הדליקו תתרחב ותכלול גם אותי. גם לא הייתי מדבר הרבה בגלל שהייתי חושב טוב טוב על כל דבר שרציתי להגיד ושוקל איך זה יתקבל. לא רציתי להידחות ובטח שלא להציק. ועד שהייתי מחליט שאני יכול להגיד את מה שרציתי להגיד, אז הרגע כבר היה חולף וזה כבר לא היה מתאים.

 בשיעורים עצמם לא הצלחתי ממש להתחבר לילדים האחרים. זאת אומרת, זכורות לי אינטראקציות, דיבורים, אפילו צחוקים, אבל זה לא ממש הבשיל לכדי חברות. זה מעולם לא יצא מעבר לכותלי בית הספר. אפילו לא במסדרונות בהפסקות שבין השיעורים. לא הרגשתי שזה שמישהו מדבר איתי לפני, אחרי ולפעמים אפילו במהלך השיעורים מצדיק את זה שאני אקבע להיפגש עמו גם אחרי בית ספר. מעולם לא הרגשתי שמישהו רוצה לדבר איתי, רוצה להיפגש איתי.

חוץ מהשיעורים עצמם לא הרגשתי שהיו לי או שידעתי לנצל הזדמנויות חברתיות. ההזדמנות העיקרית לאינטראקציה חברתית במסגרת לא מובנית הייתה במהלך ארוחת צהרים. ביום הראשון בבית הספר, כשהגעתי לחדר האוכל בארוחת צהרים אז לא ידעתי איפה לשבת. באותו זמן, חדר האוכל עוד לא היה מלא מפני שרוב הילדים עוד היו בתור לקנות אוכל. כשהסתכלתי בתורים לאוכל, הם תמיד היו מלאים בכל טוב: מגוון ארוחות חמות המשתנות כל יום, פיצות, המבורגרים, מרקים, תוספות חמות, קינוחים טעימים. אולי אפילו היו סלטים וירקות, אבל אלה לא צדו את עיניי בכלל – אוכל בריא לא חסר בבית.

לרוב הילדים האחרים הוריהם היו נותנים כסף לקנות ארוחת צהרים, ותמיד קינאתי בהם על כך. אבל אמא שלי תמיד האמינה שאוכל קנוי הוא "זבל": לא בריא, משמין, ולא יכול להשתוות לאוכל שהוכן בבית. גם חבל להוציא כסף על אוכל אם אפשר להביא מהבית. דמי הכיס הסמליים שהייתי מקבל היו מספיקים לקנות אוכל אולי פעם אחת בשבוע, למרות שלרוב לא הייתי עושה זאת כי ידעתי שצריך לחסוך את הכסף לדברים חשובים באמת. כסף זה לא למותרות. לעיתים מאוד רחוקות, אבי היה מפנק אותי עם קצת כסף לארוחת צהרים – אם כי עדיף שאמא לא תדע מזה – אבל ברוב הימים נאלצתי להסתפק במנה בריאה ומזינה של שני כריכים עם חמאת בוטנים וריבה (יש משהו יותר אמריקאי מזה?) או ממרח אחר, ולקינוח חטיף גרנולה, רסק תפוחים, או פרי כלשהו. שלא אגיד שלא מפנקים אותי.

אז בגלל שהבאתי אוכל מהבית אז הגעתי לפני שהשולחנות התמלאו. ובאלו שישבו בהם ילדים, את רובם לא הכרתי. לא הרגשתי בנוח לשבת אפילו עם אותם ילדים שכן פגשתי בשיעורים שכבר היו לי באותו יום ראשון של הלימודים, כי הם ישבו עם הרבה חברים אחרים שלהם שלא הכרתי ולא חשבתי שזה שמישהו החליף איתי כמה משפטים אומר שהוא חבר שלי ושאני יכול לשבת איתו. וגם, מה יגידו כל אותם ילדים אחרים בשולחן שלא מכירים אותי. חלקם אולי אפילו בכיתה ח', אז אני בכלל לא בליגה שלהם. תהום פעורה בינינו. גם נראה שכל הילדים שישבו בשולחנות האלה ממש נהנו וצחקו ולא רציתי להפריע.

בסוף מצאתי שולחן בפינה המרוחקת של חדר האוכל שנראה יחסית פנוי. היו כמה ילדים בקצה אחד של השולחן הארוך, אז ישבתי בקצה השני, הכי רחוק מהם שאפשר. לא היו שם דיבורים קולניים ושמחים כמו בשולחנות של הילדים היותר פופולריים. זה היה השולחן של הדחויים. ואני הרגשתי זנב לשועלים. שם הייתי יושב כל יום. עם הזמן הכרתי את הילדים האחרים בשולחן ההוא ולא תמיד הייתי יושב בקצה.

הייתי משתדל לסיים מהר כדי שאספיק להגיע לספריה ולנצל את זמן ההפסקה שנשאר לשחק במחשב שהיה שם. היו בספריה רק כשלושה מחשבים, אבל לרוב הם היו פנויים כי לילדים האחרים היו מחשבים בבית, אז זה לא משך אותם במיוחד. אבל בשבילי זה היה אוצר נדיר וההזדמנות היחידה שהייתה לי לשחק במחשב. כשהתיידדתי עם הילדים האחרים בשולחן שלי בחדר האוכל, אז חלקם היו באים איתי והיינו משחקים יחד במחשב.

הזדמנות חברתית אחרת הייתה לפני הלימודים. הילדים האחרים היו מגיעים לבית הספר בהסעות של המועצה המקומית: אותם אוטובוסים צהובים מוכרים המסיעים ילדים לבית ספר. אני גרתי במרחק הליכה קצר מבית הספר, אז הייתי הולך ברגל. לבד. תמיד הייתי מגיע לבית הספר עוד לפני האוטובוסים, כך שאת הזמן עד תחילת הלימודים הייתי מעביר בחדר האוכל. בדרך כלל היו שם עוד ארבעה-חמישה ילדים שהוריהם היו מסיעים אותם לבית הספר וגם הגיעו מוקדם כמוני. אחד הילדים האלה, סטיב, היה לחבר הראשון שלי בארה"ב. הוא היה הראשון שהזמין אותי הביתה אחרי הלימודים.

כאילו שהאופי והחינוך שלי לא היו מספיקים להרתיע אותי מלהזמין ילדים אחרים הביתה, גם לא חשבתי שיהיה לנו מה לעשות ביחד בבית שלי. בארץ, ילדים הרבה יותר עצמאיים וחופשיים לבוא וללכת. אני זוכר ששלומי או אחד מהרביעייה ברמת השרון היה מצלצל אליי בספונטניות, או אני אליהם: "אתה בא ל...?", "בא לך ללכת ל...?". לפעמים הייתה גם התארגנות של הכיתה והיו מזמינים את כולם. הייתי מודיע לאמא שלי לאן אני הולך, הולך לאותו ילד הביתה, משם היינו ממשיכים לילד אחר, או מסתובבים ברחוב או בעיר, רואים לאן דרכינו מובילות. לא זכור לי שאי פעם הזדקקנו לכסף בשביל הבילויים שלנו. אם היו לנו כמה שקלים אז היה אפשר לקנות איזה חטיף במכולת ("מה אפשר לקנות בעשר אגורות?"), ואם לא אז לא נורא. אמנם לחברים האחרים שלי היה מחשב או אטארי בבית, או אפילו צעצועים שווים, ולי לא היו דברים כאלה, אבל תמיד היינו יכולים ללכת לאן שהוא אחר ולמצוא מה לעשות. עיקר הזכרונות שלי מהחברים שלי בארץ הם באמת מהבתים שלהם או ממקומות אחרים. אני יודע שהיו באים אליי לפעמים, אבל זה לא ממש השאיר חותם בזכרוני.

בארה"ב אין את הספונטניות או העצמאות האלו. טווח המגורים שבית ספר משרת פרוש על פני קילומטרים, כך שילדים שהולכים לאותו בית ספר לא גרים במרחק הליכה אחד מהשני. האקלים באזורנו גם היה כזה שבין נובמבר למרץ לא היה נעים לשהות בחוץ זמן ממושך אפילו אם המרחק עצמו לא היה רב מדי. גם אין תחבורה ציבורית בפרברים איפה שגרתי. בשביל ללכת אל מישהו צריך לקבוע איתו (ועם ההורים שלו) מראש כדי שהוריו יידעו לאסוף אותך יחד עם החבר אחרי הלימודים. וממתי שהגעתם לבית, כנראה ששם תישארו עד שיסיעו אותך הביתה. בילויים מחוץ לבית דרשו שיסיעו אתכם למקום מסוים ולמטרה מסוימת, וגם אז זה כנראה יעלה כסף.

לי לא ממש היה כסף משלי. הייתי מקבל דמי כיס סמליים שלא הספיקו לכלום, חוץ מלצאת ידי חובה ולתת לי מה להעריך שאני מקבל דמי כיס. כשציינתי זאת בפני אבי אז הוא אמר לי שאם אני רוצה משהו אז אני יכול לבוא אליו ולבקש: כלומר, לא יהיו לי את האמצעים לממש רצון שלי בעצמי, אם יש משהו שאני רוצה אז אני צריך לבוא להורים שלי ושהם יחליטו אם זאת מטרה ראויה להוציא עליה סכום כזה. בדרך כלל זה לא היה ראוי, או שהייתי מקבל את הסכום הכי מינימלי שהיה מספיק לדבר עצמו אבל לא לשום דבר מעבר לכך. למשל, אם הייתי יוצא עם חברים לבאולינג – בגיל תיכון, שבו כבר היו מספיק אנשים עם אוטו שיכלו להתנייד בעצמם – אז הייתי מקבל מספיק כסף לזה, אבל אם היו מחליטים על משחק נוסף, או היו מהמרים על הקבוצה המנצחת באופן שמחייב את כל משתתפיה, ואחרי זה עוד יוצאים לאכול, אז (אחרי שהייתי מוצא טלפון ציבורי לצלצל להוריי ולספר להם על השינוי בתכנית ושלא ידאגו אם אחזור הביתה קצת יותר מאוחר) לא היה לי כסף לזה, או שהייתי צריך להסתכל טוב טוב בתפריט לראות מה יש לי כסף להזמין ומה אין לי. אם היו נותנים לי סכום נוסף, אז זה הוגדר ככסף "למקרה חירום".

כמובן שבחטיבת הביניים לא הייתה יכולת כזאת להתנייד, אז ללכת לחבר או להזמין חבר פירושם בהכרח להיות אצלו בבית או אצלי בבית. כשהייתי הולך לסטיב או לחברים אחרים שהזמינו אותי בהמשך, אז היינו משחקים במשחקי וידאו במחשב או בקונסולת המשחקים האלקטרוניים של נינטנדו, שהייתה אז מוצר בסיסי בכל בית שיש בו ילדים...חוץ משלי. אז מעבר לחרדה החברתית הרגילה שלי, גם חששתי שלא יהיה לי מה לעשות עם חברים אם אזמין אותם הביתה.

ההורים שלי היו נגד "מסכים." כשעברנו לביתנו החדש בארה"ב, אז בשבועות הראשונים שלנו אפילו לא הייתה לנו טלוויזיה. זה היה מתוך החלטה עקרונית של אמי. הילדים רוצים? הילדים מבקשים? מה זה שייך? אין לזה שום משקל בהליך קבלת ההחלטות. כאמור, ילדים הם ילדים ואנחנו ההורים: אנחנו יודעים מה רצוי עבורם, לא צריך להטריח את עצמנו עם מה שהם טוענים שהם רוצים. הרי כשאנחנו היינו בגילם לא היו את הדברים האלה בבית, אז כנראה שאין צורך בהם. הם כבר ימצאו מה לעשות. ואם לחבר של הבן שלי משעמם כשהוא בא לבקר, אז זה לא נקלט בכלל ברדאר. או שזה רק מעיד שהילד מפונק או לא מבין איך צריך להתנהל ולהרגיש. הרי ילדים לא יודעים איך לחשוב ואיך להרגיש. אם הם חושבים או מרגישים לא בסדר, אז צריך להסביר להם כדי שהם ידעו איך הם אמורים להרגיש. ואם הם עדיין מרגישים כך, אז אין מה לעשות. לך תבין ילדים. כשהם יגדלו אז הם יבינו איך הם היו אמורים להיות. זה לא צריך להשפיע על ההחלטות שלנו.

לבסוף הם קנו טלוויזיה, אבל לדעתי זה היה בגלל שאבא שלי לא היה יכול לחיות בלי זה, לא בגלל הילדים. ורצון של אבא זה כבר משהו שאפשר לקחת בחשבון, כי הוא שני בחשיבותו רק לרצון של אמא.

אבל אני חייתי תחת האשליה הילדותית כאילו שגם אני וגם החברים שלי בני אדם ממש, עם רצונות שעשויים אפילו להיות לגיטימיים, ושאם אני מזמין חברים הביתה אז הייתי רוצה שיהיה לנו מה לעשות ושהם ייהנו. לכן רציתי נינטנדו יותר מכל דבר אחר.

מגיל מאוד צעיר למדתי לדכא את הרצונות שלי, ובשלב מסוים בכלל הפסקתי להרגיש את הרצונות הקטנים של היומיום. הם לא לגיטימיים ובכל מקרה הם לא יתקבלו. הרי אף אחד לא חייב לי שום דבר. אז למה להטריח את עצמי בפנטזיות סתם ואז להתאכזב כשהם לא יתממשו? לרצות כלב או גלידה זה כמו לרצות דרקון או מכונית מרוץ: זה לא יקרה. ואפילו אם זה היה יכול לקרות בתיאוריה, בפועל ההחלטה היא לא שלי ואין לי איך להשפיע על מי שכן מקבל את ההחלטות. עדיף לוותר על רצונות, אלא אם זה משהו ששווה לצאת עליו למלחמה.

אבל על הנינטנדו כן הייתי מוכן לצאת למלחמה. גיששתי, ביקשתי, התחננתי. אבל עוד בנעורי, היא תמיד אמרה לי לא. אז שיניתי את הטקטיקה. הבנתי שאני אצטרך לעשות זאת בעצמי. הבעיה היא שזה עלה הון עתק: מאה דולר! זה היה סכום אסטרונומי שייקח לי נצח לצבור בעצמי. אבל עשיתי את זה. אספתי את דמי הכיס שלי ומתנות שקיבלתי מההורים ומקרובים ליום הולדת וחגים. ובסופו של דבר הגעתי ליעד הנכסף. רק נשארה לי בעיה אחת: איך אוכל ללכת לקנות את הנינטנדו? אני אצטרך שאמי תסיע אותי.

ניסיתי לתבוע את זכותי. אמרתי שזה הכסף שלי, שאני חסכתי, ומותר לי להוציא אותו על מה שאני רוצה. למרות שלהגיד שאני יכול לעשות משהו אם אני רוצה ושיש לי זכויות שהיא לא יכולה לערער עליהן סותר את מערכת הערכים של אמי, שרואה בילד כפוף בַכל למה שההורה חושב הוא נכון, היא לא סירבה באופן עקרוני. היא רק ניסתה לשכנע אותי לא לעשות זאת. גם אחי הגדול אמר לי שאני אידיוט ושגם אם אני אוציא את הסכום העצום הזה על קונסולת המשחקים, עדיין לא יהיה לי את הכסף לקנות את המשחקים עצמם, אז לא יהיה לי במה לשחק. בנוסף, כפי שקרה לי בדרך כלל כשהייתי מנצח במלחמה, הייתי מפחד לממש את הניצחון שלי כשאני יודע שבעצם זה אסור לי. אז ויתרתי.

זמן קצר לאחר מכן עשינו מסיבת חנוכת בית. כל המשפחה שלנו הגיעה. אחד האורחים היה בן דוד של אבי. אני לא יודע אם לבן דוד הזה היה יותר כסף מלאחרים במשפחה שלנו, אבל הוא איש נדיב במיוחד ומשקיע הרבה במתנות שלו במטרה לשמח. אבל למרות נדיבותו, הוא היה בעל מערכת ערכים לקויה לחלוטין: הוא האמין שלשמח ילדים זה דבר רצוי. ובשביל לעשות זאת אפשר להביא להם אפילו דברים מזיקים ופוגעניים כמו נינטנדו. את העדות לחומרת מעשיו היה ניתן לראות באושר שלי בקבלת המתנה האסורה. שום דבר שיכול להביא לי כזה אושר לא יכול להיות טוב.

אני זוכר שאמא שלי התעצבנה מההפקרות הזאת שלו. אחרי כל מה שהיא עושה בשביל להגן על הילדים שלה מהשפעות פוגעניות של מסכים, הנה מגיע הבן דוד ומכניס צלם להיכל. אבל היא לא השתלחה בו במלוא החומרה, כי בכל זאת, הוא בא לשמח וצריך לקבל מתנות בהערכת תודה. היא אמרה שהוא לא היה צריך לעשות את זה – לא ה-"לא היית צריך" המנומס שאומרים כשמביאים מתנות, אלא היה אפשר להבין שזה באמת משהו שהיא לא הייתה מעוניינת בו.

אבל כנראה שהבן דוד לא הבין את זה נכון ולא למד לקח, כי לאחר שנה, בבר מצווה שלי, הוא המשיך בנדיבותו המופקרת והביא לי מערכת ניידת שמכילה רדיו, נגן קלטות, וחמור מכל: מסך טלוויזיה! אמנם זה היה מסך שחור-לבן שרוחבו כגובהו של מכשיר טלפון חכם של היום, וקולט באמצעות אנטנה כשני ערוצים, אם מצליחים לכוון את האנטנה והמחוג בדיוק בזווית ובנקודה הנכונות ואם יש מזג אוויר מתאים וקליטה טובה. וגם אז התמונה קופצת ומטושטשת ובטח שלא מחזיקה לאורך זמן. אבל מסך הוא מסך, ומסך הוא מהשטן. כאילו הוא לא למד שום דבר מהאושר הנוראי שהוא גרם לי רק שנה קודם.

אז עכשיו שהיה מה לעשות אצלי, אז הייתי מזמין את סטיב אליי לפעמים. אבל בסוף כיתה ז' הוא עבר למדינה אחרת והקשר בינינו נותק, לשמחתי, עד אז כבר היו לי עוד כמה חברים: ג'רמי, ג'ף ודְווֵיין. עוד רביעייה. הכרתי אותם משולחן הדחויים בו הייתי יושב בארוחת צהרים. כמוני, הם היו בשוליים של ההיררכיה החברתית בבית הספר שלנו. המשפחות שלהם לא היו עשירות כמו חלק גדול מהמשפחות האחרים בפרבר שלנו. אני מניח שאני לא צריך לחשוב כך, אבל בדיעבד, ואולי אפילו בזמן אמת, לא הערכתי אותם הרבה. הרגשתי שאלה לא בהכרח החברים שהייתי בוחר, אלא שהם היחידים שמעוניינים בי. אף אחד מהם לא ממש היה הסכין הכי חדה במגירה. לג'רמי אמנם היה חוש טכני מאוד מפותח והוא היה עוסק באלקטרוניקה כבר בגיל ההוא, ועוד יותר בשנים יותר מאוחרות (כשהיה בתיכון הוא התקין לעצמו במכונית מערכת שמע שהוא בנה בעצמו), אבל אי אפשר היה לומר על אף אחד מהם שהם היו אינטליגנטים במיוחד.

כשעלינו לתיכון אז דרכינו די התפצלו. השיעורים שלי נהיו יותר ויותר מתקדמים, בכיוון שמכשירים לאוניברסיטה, והם...האמת היא, שאני לא יודע לומר מה הם למדו. אני רק יודע שאף אחד מהם לא המשיך אחרי התיכון ללימודים אקדמיים משמעותיים. חוץ מכיתה אחת בהיסטוריה שהייתה לי עם ג'רמי, וכיתה אחת במחשבים עם ג'ף בכיתה י"א, וחוץ משנה אחת שעבדתי יחד עם ג'ף במסעדה בכיתה י', לא ממש ראיתי אף אחד מהם יותר אחרי חטיבת הביניים.

ובנוגע לבנות...אם עם בנים לא הצלחתי לדבר ולא הרגשתי שמעוניינים בי, אז בנות היו בכלל פנטזיה לא מושגת. ברור שעם בנות מדברים אחרת מעם בנים. עזבו לשון זכר ולשון נקבה – זאת לא אותה שפה בכלל. זאת שפה שאני לא מכיר. לא יכולתי להעלות בכלל על הדעת שמישהי תרצה אותי כבן זוג. ואם כן, אז בטח שלא הייתי יודע איך לגרום לזה לקרות.

ערב אחד, כשהייתי בן 13, הטלפון צלצל. בדרך כלל לא הייתי עונה כי היה ברור לי שזה לא בשבילי. אמא שלי ענתה ואז קראה לי לטלפון. "זה בשבילך. מישהי מבית ספר."

מישהי?! לקחתי את השיחה בחדר שלי, לאחר שווידאתי שהוריי ניתקו.

"רם?"

"כן."

"זאת קרן סטון." קרן הייתה נערה ג'ינג'ית שלמדה איתי בשיעור מדעים. היו לי איתה גם עוד כמה שיעורים במהלך השנה וחצי האחרונות. למה שהיא תצלצל אליי?

"היי. מה שלומך?" לשלב הזה בשיחה ידעתי להגיע...בתנאי שמישהו אחר יוזם אותה. אבל ידעתי שלא אדע להגיע הרבה מעבר לכך: לא הייתי טוב אפילו בלהנעים פטפוטים. בשיחות אני בעיקר מנסה שלא להגיד משהו שיביך אותי, את בן השיח שלי, או את ההורים שלי, מה שאומר שעדיף לא להגיד כלום. בקרוב מאוד – למעשה, כנראה בפעם הבאה שהכדור יחזור אליי בשיחה הזאת – אני כבר לא אדע מה להגיד.

"בסדר. רציתי לדעת אם תרצה לצאת איתי."

"...!" כמו אחרי פיגוע, יש את הפצצה שמתפוצצת. לאחריה דממה, עד שהניצולים והפצועים מבינים ומעכלים את מה שקרה. ואז מתחילות הצעקות, הרעש וההמולה. זה מה שקרה אצלי בראש. זה היה מאוד חשוד. זה יכול להיות? זה לא נראה לי אפשרי שמישהי תרצה לצאת איתי.

"את רוצה שאני אצא איתך," ספק שאלתי, ספק אמרתי.

"כן."

"באמת?" התאפקתי שלא לשאול למה.

"כן. אתה רוצה?"

וואו. ממש לא הייתי ערוך לזה. וגם עדיין לא האמנתי לה. כמו קרי של סטיבן קינג, הנערה הדחויה שאחד ממלכי הכיתה הזמין לנשף לבקשת חברתו, חשדתי שטומנים לי מלכודת. אני לא פראייר. עליי לא עובדים כל כך בקלות. אבל כרגע עוד אין לי מספיק ראיות לחשוף את המזימה.

"אם (!) את מעוניינת. אז מתי חשבת?"

"היום."

בנוסף לכל הם גם מלחיצים אותי בזמן. מהר. נו, כבר. אתה חייב לקבל החלטה. אין זמן לחשוב. יורים עליך! חשבתי על איך אנחנו אמורים לעשות את זה: מה אני צריך ללבוש – הרי אין לי בגדים מתאימים, גם ככה הבנות בבית הספר צוחקות על הבגדים שלי שאמי קונה לי בסופר, כי זה לא באמת משנה מה ילדים לובשים, אז למה להוציא הרבה כסף ברשתות הבגדים על כולה בגדים שילדים לובשים, ולמי בכלל אכפת מה הילדים האחרים חושבים: הם ילדים, הם לא יודעים מה לחשוב – לאן אנחנו אמורים ללכת, האם אני צריך להחליט על מקום (אין לי שמץ של מושג) או שהיא תציע, איך אנחנו אמורים להגיע לשם, האם ההורים שלה או ההורים שלי יסיעו אותנו, (כאמור, בגיל הזה בארה"ב נערים ונערות תלויים בהורים שלהם להגיע ממקום למקום), האם הם יצטרפו, איך אני אמור להתנהל שם, איך אני אמור לשלם, על מה נדבר. איך לעזאזל מדברים בכלל עם בנות? ועוד בתנאי הלחץ האלה.

אבל בעיקר חשבתי על ההורים שלי ועל השאלות שישאלו. הראשונה שבהן כנראה תהיה אם היא יהודייה? וואלה, אני לא יודע. ראיתי ילדים לובשים חולצות מהבת מצווה שלה, או שזה נדמה לי? היו כמה בנות בשם קרן בשכבה שלנו. וסטון זה שם שיכול להיות יהודי או לא יהודי. נדמה לי שכן, בעצם. האמת היא שגם לי זה היה חשוב לצאת רק עם בנות יהודיות – למרות שזה היה עיסוק היפותטי לחלוטין, שלא לומר דמיוני, עד לפני מספר דקות – אנחנו יהודים בגולה ואסור לנו להתבולל! אני הרי לא יכול לצאת עם גויה, כי אם אנחנו נתחתן (איך אפשר לעשות חתונה כזאת?) אז הילדים שלנו לא יהיו יהודים. אם כולם היו עושים את זה אז העם היהודי היה נכחד. אני חייב לבני עמי ולסבא וסבתא שלי ששרדו את השואה לצאת רק עם יהודיות.  

והשאלות לא היו נגמרות שם. אבא שלי חייב לדעת הכל על כל אחד. והסקרנות שלא לא יודעת גבולות ולא יודעת שובע: כל תשובה מולידה עוד שלוש שאלות. הוא צריך לדעת מי הבן אדם, מי ההורים שלו, איפה ההורים שלו עובדים, איפה הם למדו, את מי הם מכירים, וכו', וכו'. אפילו לא בשביל להחליט אם זאת חֶברה ראויה בשבילי; בעיקר הוא מנסה לפצח את הדרכים שבהם הוא מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותם. כי אם דוד שלה הלך לבית ספר עם אח של מישהו שאבא שלי פעם עשה עבורו עבודה, אז היא בטוח תרצה לדעת מזה וכדאי שנדבר על זה...כי אבא שלי בטוח ישאל על זה אחר כך, וגם בכל הפעמים שאחרי.

ותמיד יש לו עצות לשיחה. כעשור יותר מאוחר, כששמע שבקיבוץ בו גרתי היו מתנדבים שוודים, אז היה מציע לי לדבר איתם ביידיש כי החליט ששוודית דומה ליידיש. "הם ישמחו!" ולא צריך לתת לכך שאנחנו מתקשרים בסדר גמור באנגלית ושאני לא מדבר יידיש להשפיע על זה. אבא שלי לא יודע לרסן את האסוציאציות שלו ולהבין שהן לא בהכרח רלוונטיות לאנשים להם הוא מנסה לייעץ. הוא רק מנסה לעזור. אלוהים ישמור אותי מהעזרה שלו אם בטעות הוא יהיה נוכח בדייט. זה כשלעצמו סיבה לא לאפשר את הדייט מלכתחילה. רק זה חסר לי.

היום גם מאוחר לדייט. כבר היה בערך שמונה בערב. אמא שלי הולכת לישון כבר ב-21:30, כך שזאת השעה שבה יש ללכת לישון. אי אפשר להעלות על הדעת שבן אדם כלשהו – חוץ מאבא שלי, שהוא עוף מוזר וחריג – לא כל שכן נער מתבגר, ילד בעצם, יישאר מעבר לכך. אז ממילא אין סיכוי שנוכל להתארגן עכשיו לצאת ועוד לחזור בזמן שבו אני צריך ללכת לישון.

ובזמן שחשבתי את כל המחשבות האלו, בעודי מגמגם שאלות המנסות לחשוף את המלכודת שמנסים לטמון לי, שמעתי בנות מצחקקות ברקע.

"הוא לא מאמין לי." קרן אמרה להן.

ידעתי! הנה ההוכחה שחיפשתי. לו זה הייתי אני במקומה, אין סיכוי שהייתי מביא חברים לראות אותי במבוכתי. מספיק שמי שעל הקו צריכה לשמוע, אני עוד צריך שיהיו לזה עדים?! למה שמישהו יעשה כזה דבר. זאת בטח בכלל לא קרן. כמה בנות מרושעות החליטו לעבוד עליי. הן התכוונו לפתות אותי לצאת לאיזשהו מקום, שאני אחשוב שמישהי תיפגש איתי שם (עאלק!) ובסוף אף אחת לא תבוא. רק הן יהיו שם לראות אותי ולצחוק. או שאני אבוא לקרן הביתה והיא תעיף אותי לכל הרוחות, כי מה לעזאזל גרם לי לחשוב שמישהי תרצה לצאת איתי? אני יכול לשמוע איך שהן צוחקות עליי ברקע.

סיימתי את השיחה בכעס. ואם קינן בי איזשהו חשד שמא טעיתי, אז למחרת כשקרן הגיעה לכיתה ולא החליפה איתי מילה או מבט, אז היה ברור לי שצדקתי ושהיא לא הייתה חלק מהקנוניה הזו ולא ידעה ממנה דבר.

האמת שעל קרן לא חשבתי כאופציה רומנטית, לא לפני אותו אירוע, ובטח שלא אחרי. כי מי שכן אהבתי הייתה ג'ני. אני לא יודע לומר כיום למה דווקא היא. אולי כי היא התייחסה אליי כמו לכל אחד אחר. אבל נשביתי והתאהבתי חזק.

היא הייתה מושא אהבתי. כמו בכל הפעמים שאני זוכר שהתאהבתי, אפילו עד היום, זה התנפח לממדים עצומים. הייתי מדמיין איך ייראה העתיד שלנו. איך שנתחתן ויהיו לנו ילדים. הייתי חושב עליה בערגה כל הזמן. אבל אף פעם לא מחשבות מיניות. זה לא. לא שבדיוק ידעתי איך לעשות את זה עם בנות אחרות. אם אחד החברים שלי היה מספר בדיחות גסות, אז לפעמים הייתי צוחק – אם כי לא תמיד מבין – כל עוד היה מדובר באנשים סתם ולא כאלו שאנחנו מכירים, אבל אז הייתי מקניט אותם שהם ילדותיים לעסוק בתכנים כאלה. ובכל מקרה, גם אם יכולתי להעלות על הדעת סיטואציות מיניות כפנטזיה, ברור שג'ני אינה כזאת. וכאן מדובר באהבת אמת טהורה, נוסח "הנסיכה הקסומה." אני לא אטמא את האהבה הקדושה הזאת במחשבות כאלה לא ראויות.

כשהיה לנו פרוייקט על שירה בשיעור אנגלית בכיתה ח', בו היינו צריכים לכתוב שירים בסגנונות שונים, אז זאת הייתה ג'ני שעמדה לנגד עיניי כשכתבתי סונטה על האהבה הטהורה שחשתי כלפיה.

"הסונטה שאתם כותבים לא חייבת להיות כלפי בן או בת זוג, או אפילו כלפי בן אדם," אמרה המורה כשנתנה את המשימה, בעודה יודעת שלא רבים מהילדים בכיתה ח' חוו אהבה רומנטית. "זה יכול להיות כלפי מישהו במשפחה, חיית מחמד, אפילו חפצים או חוויות."

אבל אני ידעתי למי אני כותב ועל מה אני כותב. סונטת אהבה קלאסית: כמו ששייקספיר כתב. כמו המשוררים הגדולים והדגולים How do I love thee? Let me count the ways. כיצד אוהבך? אֱמנֶה את הדרכים. ארבע עשר שורות במשקל סדור של חמש רגליים דו-הברתיות יאמביות בכל שורה. שלוש קבוצות של ארבע שורות בעלות חריזה מסורגת, ולאחריהן צמד שורות מתחרזות. לא פחות מהמבנה המוסדר, הנצחי והטהור הזה היה יאה לאהבה כזו. והתוכן. או, התוכן. שהילדים האחרים יכתבו על האהבה שלהם לכדורסל – לי יש משהו הרבה יותר טהור ועמוק. משהו נצחי. אהבה כמו בזמנים לפני שנולדנו. לוותר על החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים? הצחקתם אותי! הייתי נותן בשמחה את חיי למענה, בהקרבה דרמטית סוחטת דמעות. לו רק הייתה לי ההזדמנות להוכיח כך את אהבתי.

אבל את כל זאת לא הראיתי במילה או חצי מילה. מעולם, עד עצם היום הזה, אף אחד לא ידע על אהבתי לג'ני. ובטח שלא היא עצמה. כשאני מתאהב אז אני נסגר – מצב הצבירה הרגיל שלי. אני מרוב אהבה שותק. החשש התמידי שיש לי מלעשות טעויות כשאני מדבר עם אנשים מועצם אלפי מונים בנוכחות מושא אהבה. כאן מה שמונח על הכף הוא כל כך הרבה יותר חשוב. זה לא סתם מה יחשבו עליי, מה יגידו. אם אני מפשל כאן, אז אני מאבד את בחירת לבי, את מי שנועדה להיות אהבת האמת שלי. אני מאבד את כל עתידי, את המשפחה שאנחנו אמורים להקים. כי כל אחת אחרת עליה אצטרך להתפשר לא תגיע לקרסוליה. זה חייב להיות מושלם.

היא הייתה אחת מחמש בנות (וכ-15 בנים) שהזמנתי לבר מצווה שלי. זה יותר קל כשמדובר פשוט בלשלוח הזמנה בדואר ואני לא צריך לראות את הבן אדם אותו אני מזמין ואת תגובתו. והיא גם הגיעה! את כל כרטיסי הברכה שקיבלתי שמרתי בקופסת נעלים בארון שלי רק כדי שיהיה לי למזכרת את הכרטיס שלה (היא חתמה, "באהבה, ג'ני"!). שמרתי אותו יחד עם כל הכרטיסים האחרים כדי שלא יהיו ראיות לכך שיש לי רגשות מיוחדים כלפיה. אם זה רק כרטיס אחד מתוך כמאתיים אז אף אחד לא יידע, אפילו אם ימצאו את הכרטיסים. במסיבה עצמה רקדתי רק פעם אחת עם אמי ופעם אחת עם סבתי, וזהו. וגם זה רק כי די הייתי חייב. לא עם אף אחת ואף אחד אחר. לא יכולתי לשאת שיראו אותי רוקד ובטח שלא יראו אותי במערומי אהבתי.

בבית הספר היו לג'ני ולי כמה כיתות יחד בכיתה ח'. הייתי יכול להיות איתה אם זה היה בקבוצה של נערים שמתקהלים יחד. אבל אף פעם לא היה בינינו דו שיח רק בין שנינו.

כמו רוב שאר התלמידים בחטיבת הביניים שלי, גם ג'ני עלתה לאותו תיכון אליו אני המשכתי. אבל שם לא היו לנו עוד שיעורים יחד עד כיתה י"ב. ועדיין, אם הייתי רואה אותה במסדרונות אז כל רגשות האהבה שהיו לי בכיתה ח' היו צפים ועולים במלוא עוצמתם. כאילו לא עברו שנה, שנתיים, שלוש. אפילו שלוש או ארבע שנים לאחר ההתאהבות המקורית, לא הייתה אף אחרת שהרגשתי שיכלה להידמות לה. הרגשתי כאילו שלאהוב מישהי אחרת תהיה בגידה באהבה שלה, אף שלא ידעה לגביה דבר וחצי דבר. וכשהייתי רואה בנים אחרים מדברים איתה, אז הייתי מוצף בקנאה על הקלילות שבה הם מדברים איתה ועל איך שהיא נהנית מחברתם. זה היה רק בכיתה י"ב ואולי אף כשהגעתי לאוניברסיטה – שגם שם היא למדה – שעבר מספיק זמן להקהות את הרגשות האלו ולהשלים, רגשית, עם האובדן.

AbertupoTah
20/02/2018 15:41

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: