עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בלוג זה נועד לפרסם את תוכנו של ספר אוטוביוגרפי אותו אני כותב בימים אלו. זהו סיפור על אדם שגדל בבית שלא הרגיש בו בבית, נלקח מהסביבה התומכת היחידה שהייתה לו, ניסה להשיב לעצמו את תחושת ההשתייכות, ואת כל נסיונותיו וכשלונותיו בדרך. זהו בעיקר סיפור על אובדן.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
בריון - חלק א'
27/12/2017 21:20
רם גרשון
גיל ההתבגרות, מלחמת אחים, משפחה

תלמידי כיתה ט' בארה"ב לומדים בתיכון, כך שבאותה שנה עברתי לבית ספר חדש. כמו לכל נער בגילי, היו לי את החששות הרגילים: זהו בית ספר יותר גדול, עם הרבה יותר נערים ונערות בגילי, שרק מחציתם באים מחטיבת הביניים בה למדתי; החצי השני של השכבה שלי באים מחטיבה אחרת באזור של הפרבר שלנו שכלל לא הכרתי. כמובן שגם הרמה של השיעורים תעלה באופן ניכר; כאן מכינים את התלמידים לאוניברסיטה ולמבחנים הארציים המכריעים לאיזו אוניברסיטה תתקבל. האוניברסיטאות והמכללות בארה"ב מכסות קשת רחבה מאוד של רמות, כך שכל תלמיד יודע שעתידו המקצועי תלוי במידה רבה באיזו אוניברסיטה ילמד, ובשביל זה צריך כבר בגיל תיכון לעבוד קשה לעמוד בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות הטובות.

בניגוד לחטיבת הביניים אותה סיימתי לפני חודשיים, בה הייתי בשכבה הכי גבוהה, כאן אהיה בשכבה הכי צעירה, ואפילו בתוך השכבה שלי אהיה בין הצעירים ביותר, היות ונולדתי רק לקראת סוף השנתון שלי. לא הייתי בשכבה הכי צעירה בבית ספר מאז כיתה א'. ובשכבות מעליי זה כבר לא ילדים: בתיכון זה נערים ונערות מתבגרים שהם כבר כמעט מבוגרים לכל דבר. יש להם מכוניות בהן הם נוהגים בעצמם. הם יוצאים למסיבות פרועות, בהן שותים אלכוהול עד אובדן חושים ועושים סמים וסקס. לפחות כך חשבתי שיהיה לפי הסרטים שראיתי; וזה לא היה רחוק מהאמת. חשש משמעותי נוסף היה שבתיכון, עוד יותר מבגילאים צעירים יותר, הנערים המבוגרים יותר נהנים להציק לקטנים. ומי יותר קטן ממני?

אבל מכל התלמידים האחרים שיהיו איתי בתיכון הכי חששתי מאחד: אחי הגדול רועי. פער הגילאים בינינו היה כזה שאילו היינו נשארים בארץ אז לא היינו אמורים כלל ללמוד ביחד באותו בית ספר מאז שהוא עלה לחטיבת הביניים, כשאני הייתי בכיתה ד'. בנבכי זכרוני המוקדמים ביותר, נדמה לי שאני יכול להיזכר בתקופה בה היינו נהנים לשחק יחד. אמי אפילו סיפרה לי שכשרופא שאל את רועי מי היה חברו הטוב ביותר אז הוא ציין אותי. אבל זה היה בעבר הרחוק ביותר. מאז שאחי הקטן, ליאור, נולד, אני זוכר רק דיכוי, הקנטות, השפלות ואלימות מצדו של רועי. אם אי פעם היינו משחקים כשהיינו ילדים אז זה היה משחקים תחרותיים עם מטרה לנצח, בהם רועי היה מנצח תמיד – ביושר או ברמייה. הפעם היחידה שהוא אי פעם התערב "למעני" היה כשהייתי בכיתה ב' והחברים שלי ניסו למנוע ממני מלשים שקית ניילון על הראש מחשש שאחנק. רצתי לחצר של הגדולים לקרוא לאחי הגדול שיעזור לי; הוא בא ואמר לחבריי שיתנו לי לעשות מה שאני רוצה. אחרי כיתה ד' שמחתי על כך שלא אהיה יותר עם רועי באותו בית ספר. אבל החלוקה השונה של הכיתות בתיכון בארה"ב סידרה לנו עוד שנה משותפת כשאני הייתי בכיתה ט' והוא היה בכיתה י"ב.

זה נכון שקנאתי בו. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי ולכן תמיד היה יכול לעשות דברים שלי היה אסור. במשך הרבה שנים הייתה תלויה אצל סבא וסבתא שלנו תמונה שלי ושל אחיי זמן קצר אחרי שליאור נולד, כשאני הייתי בן ארבע ורועי היה בן שבע. למתבונן מן הצד זה נראה כמו תמונה של שני אחים המצטלמים כשהם מחזיקים באחיהם התינוק. אבל מי שמתעמק בתמונה (כמוני) יכול לראות שליאור מונח כל כולו בחיקו ובידיו של רועי, ואילו אני רק יושב לידם. זהו אחד הזכרונות הראשונים שלי אבל אני זוכר בדיוק מה היה שם. מאוד רציתי גם להחזיק באחי התינוק, אבל הוריי לא הרשו. כי אפילו אם אנחנו יושבים על הספה ואני מבטיח להיזהר ולא לזוז, אם ליאור יהיה מונח עליי אז אני עלול לקום לפתע והוא ייפול. הרי אי אפשר לסמוך על ילדים, והסיכון גדול מדי. כל פעם שאני רואה את התמונה הזאת לבי נחמץ מהזכרון של מה באמת קרה שם.

המקרה הזה הוא בדיוק הנמשל לסיפור שאבי תמיד היה מספר ושעליו גדלתי. היה פעם אדם שרצה לשלוח את בנו להביא מים מן הבאר. אבל הדלי שהיה לו לתת לבן להביא את המים היה יקר ומאוד חשוב לאב. האב הזהיר את בנו שעליו להיות זהיר ביותר עם הדלי ואסור בשום אופן שיפיל אותו. ועדיין, לפני שנתן את הדלי לבנו ושלח אותו לדרכו, החל האב להכות את בנו – לא סתם מכות רגילות, אלא ממש מכות נמרצות. הילד שאל את אביו מדוע הכה אותו כשהוא בכלל לא שבר את הדלי. האב ענה: אילו היית שובר את הדלי, מה היה עוזר לי אז להכות אותך? זה לא היה מחזיר את הדלי או מתקן את הנזק. רק כשאני מראה לך מה צפוי לך אם יקרה משהו לדלי אז אני יכול להיות בטוח שתשמור עליו. מוסר ההשכל הוא שאי אפשר לסמוך על ילדים שלא יהרסו דברים, ושנזק שנגרם הוא לא בר תיקון (ובסאב-טקסט אני גם יכול להבין איזה מזל יש לי שהוריי לא מכים אותי למרות שיהיה זה לגיטימי לחלוטין אם יעשו זאת). אז כשמדובר בתינוק שצריך להשגיח עליו שלא יאונה לו רע, אז ברור שאי אפשר להפקיר דבר כל כך חשוב ורגיש בידיי. אבל רועי הוא ילד גדול: עליו כן אפשר לסמוך.

הבעיה הייתה שגם כשהתבגרתי אז לא זכיתי ליותר אמון. רועי היה הבן הבכור, אז ביחס אליי ולליאור הוריי ראו בו אדם יותר בוגר ואחראי שניתן לסמוך עליו. ביחס אליו אני תמיד הייתי ילד. הרושם הזה היה קבוע וכמעט ולא השתנה עם השנים.

ההורים שלי גם באמת לא הבינו אותי ברמה הבסיסית ביותר ולא ידעו איך לאכול אותי. כל נער מתבגר משוכנע שהוריו לא מבינים אותו. אבל לפעמים זה באמת נכון. מעבר לחוסר היכולת או הרצון שלהם לראות בילדים בני אדם של ממש, עם רצונות, אופי, והשקפת עולם משל עצמם, הייתה גם תהום פעורה בין תפישת העולם שלי ושלהם. כפי שתיארתי, אני בעל מזג "רציונלי," על פי תורתו של קירסי, ובשל כך נמצא בצד ה-"אינטואיטיבי" של אחד הצירים המרכזיים באופי האדם כפי שהגדיר יונג. אנשים "אינטואיטיביים" מתחברים לרעיונות, עקרונות, דמיון, תהליכים, ושאר דברים אבסטרקטיים – אלה הדברים שחשובים להם, ועליהם הם מקדישים את זמנם ובעיקר את מחשבתם. לעומת זאת, הוריי שניהם "תחושתיים", כלומר בצד הנגדי של אותו ציר. אנשים "תחושתיים" מתחברים לדברים מוחשיים של הכאן ועכשיו, דברים שניתן לחוות בחושינו. דברים שמאוד חשובים לאדם "תחושתי" הם זניחים ובגדר בזבוז זמן ואנרגיה, במקרה הטוב, עבור אנשים "אינטואיטיביים," ולהיפך. אם אני רוצה לבזבז את זמני על רעיונות ופנטזיות אז שיבושם לי, רק שלא יבוא על חשבון הדברים החשובים באמת; ומצד שני, כשפגעו בי במקומות שהכי חשובים לי, הם בכלל לא ידעו לתת לזה שום חשיבות: אני הרי נעלב בגלל דברים לא חשובים בעליל – זה יעבור לי. כשאגדל אבין.

הציר הרביעי של צמד הפסיכולוגיות מאיירס-בריגס, מגדיר אנשים בצד אחד של הציר כ-"שופטים," כלומר כאלו שמקבלים החלטות ומגבשים דעות באופן מידי – רק תתנו להם מצב וברגע הם יודעים מה נכון ומה טעות חמורה, מי צודק ומי טועה ומטעה. זאת לעומת אנשים "צופים," שאוהבים כשיש הרבה אפשרויות לבחור מהם ולא אוהבים להינעל מיד על דעה או החלטה עד שהם מקבלים את התמונה המלאה...ולפעמים גם אז לא. שילוב של אופי "שופט" עם אופי "תחושתי" יוצר מזג שקירסי קרא לו "שומר." אנשים כאלה – ושני הוריי הם כאלה – דוגלים בכללים וערכים אבסולוטיים: מה שהיה ומה שאנחנו יודעים הוא מה שצריך להיות ואין לסטות מזה ימינה או שמאלה, זה לא נתון למשא ומתן, ובטח שלא על ידי ילדים, שפשוט צריכים ללמוד את הכללים ולציית להם. מזג זה הוא ההיפוך המוחלט של המזג ה-"רציונלי", בעיקר בשילוב עם אופי "צופה," כמוני, שאוהב לשאול שאלות ולבחון לעומק את הסיבות לדברים לראות אם אכן זה הדבר הנכון לעשות, ולא פשוט לקבל את הכללים שהונחתו עליי כתורה מסיני. היינו כמו שמן ומים. הוריי פשוט לא יכלו להבין אותי, וגם לא ראו ממש צורך בכך כי אני בסך הכל ילד: אני צריך לעשות מה שאומרים לי, ההבנה תבוא בהמשך...או שלא, זה לא משנה.

שני אחיי הם בוודאות בעלי אופי "תחושתי" וכנראה – אני לא באמת מכיר אותם לעומק, ובכל אופן אני אדם "צופה" שלא ממהר לגבש דעות או להינעל עליהן – בעלי אופי "צופה." קירסי קרא למזג הזה "בעלי מלאכה" ותיארם כאנשים עם נטייה לעשייה פרקטית; לרוב מוצאים אותם בקרב אנשים שעובדים עם הידיים ובאופן בולט במיוחד בקרב ספורטאים מקצועיים. זה אולי לא מזג "שומר" כמו הוריי, אבל כאנשים "תחושתיים" הם לפחות דוברים את אותה שפה ויכולה להיות הבנה ביניהם.

בין אם זכה ליותר אמון מהוריי בגלל שהוא היה תמיד האח הגדול והבוגר ואני תמיד הייתי ילד, ובין אם בגלל שהוריי פשוט לא יכלו להבין אותי ברמה הבסיסית ביותר, תמיד רועי היה יכול לעשות דברים שאני לא יכולתי, אפילו כשהגעתי לגיל שהוא כבר עשה את הדברים האלו.

כפי שתיארתי קודם, בארץ יש לילדים הרבה יותר עצמאות מבארה"ב. כשאנחנו עברנו לארה"ב רועי כבר היה בן 15, עם עצמאות כמעט מוחלטת. עצמאות זו נפגעה רק במעט לאחר שירדנו. בארה"ב מותר ללמוד נהיגה כבר בגיל 15, כדי שיהיה ניתן להוציא רשיון נהיגה בגיל 16. כך, רועי החל ללמוד נהיגה כבר בשנה הראשונה שלנו בשיקאגו, בתחילת כיתה י'. מיד כשקיבל את ההסמכה על כך, הוא היה נוהג ברכב של המשפחה כשהוריי היו באוטו. הוא הוציא רשיון נהיגה בקיץ של אותה שנה.

לי מלאו 15 רק בתחילת החורף של כיתה י'; את לימודי הנהיגה עשיתי רק באביב של אותה שנה, יחד עם התלמידים של השנתון שמתחתי. שם נודע לי, בעקבות סקר שהמורה עשתה, שלרוב מוחץ של התלמידים באותו קורס כבר יצא לנהוג: אם רק בַשביל המוביל לביתם או במגרשי חנייה, או אפילו בכביש ממש. זה לא הפתיע אותי. כשלי רק מלאו 15 אז אמי אפילו לא הרשתה לי לשבת במושב הקדמי באוטו. לא עזר לי שציינתי שכשאתחיל בקרוב ללמוד נהיגה בעצמי אז מאוד אתקשה לעשות זאת מהמושב האחורי; היא הסכימה רק לאחר שמטפל שהלכנו אליו המליץ על כך. כאמור, לרצונות ולבקשות שלי אין תוקף משל עצמם – הם יכולים להתממש רק אם מישהו שדעתו נחשבת ימליץ על כך.

כשסיימתי את קורס הנהיגה וקיבלתי אישור מהמדינה שאני יכול לנהוג עם מלווה, אז לפני שהוא הסכים שאנהג בכביש, אבי לקח אותי לעבור הכשרה משלו: עם כל הכבוד לקורס שעשיתי, שכלל תיאוריה וכעשרים שעות נהיגה בפועל בכביש, לא הקורס יקבע אם אני רשאי לנהוג. אני מניח שרועי גם היה צריך לעבור את אותה הכשרה. במסגרת הכשרה זו, הייתי צריך לקרוא את כל המפרט הטכני של האוטו ולהבין איך הוא עובד; הרי אם אנהג באוטו בעצמי ותהיה בעיה במאייד אז אצטרך לזהות את התקלה ולדעות מה לעשות בעניין. בלי זה איך אפשר להגיד שאני כשיר לנהוג?

בשלב המעשי של ההכשרה, בנוסף לבחינת יכולות השליטה שלי ברכב, אבי בחן את יכולת הציות שלי להוראותיו: הייתי נוסע במגרש חנייה וכשהוא היה צועק "עצור!", ללא כל סיבה חיצונית או התראה מוקדמת, אז היה עליי לעצור עצירה מידית ומלאה. עד שלא הייתי עוצר כך ששנינו היינו נזרקים קדימה, אבי לא היה מרוצה. אנחנו חייבים להיות ערוכים למקרה חירום. הוא לא יכה אותי כמו בסיפור שאהב לספר, אבל הוא חייב לדעת שגם אם הוא לא שולט באוטו ישירות, אז לפחות הוא שולט בי ללא עוררין.

אפילו כשמלאו לי 16, בתחילת החורף של כיתה י"א, הוריי לא הסכימו שאוציא רשיון נהיגה בגלל שהחורף כבר התחיל והם לא יכלו להעלות על דעתם שאנהג לבדי לראשונה על כבישים מושלגים ומצופים בקרח. קיבלתי רשיון רק לקראת סוף כיתה י"א, אחרי רבים מבני השנתון שמתחתי.

בגיל 15 גם מותר לעבוד. ואכן, רועי החל לעבוד מרגע שיכול היה לעשות כן והצליח להרוויח מספיק כסף לקנות אוטו יד שנייה מקרובי משפחה שלנו עוד בטרם מלאו לו 16. לי לא היה כסף למכונית למשך עוד שנים רבות. אם הייתי רוצה לנסוע לאן שהוא אז קבלת המכונית הייתה מותנית באישור מהוריי, אם אעבור את התחקיר שלהם. הייתי צריך להציג את התכניות שלי ולראות אם יאשרו את בקשתי. הייתי צריך להגיד לאן אני הולך, עם מי (מה שפותח מבול של שאלות של מי הבן אדם הזה ומי הוריו, ואם אולי הם למדו בבית ספר עם קרוב רחוק של מישהו שאבא שלי עשה עבורו עבודה פעם), מתי אני חוזר, ועליי גם להשאיר מספר טלפון במקום בו אהיה.

"אל תדאג," הם הבטיחו, "לא נצלצל. זה רק למקרה חירום."

מקרה החירום היה מתרחש בסביבות 21:30 כשאמו של מי שהייתי אצלם הייתה קוראת לי לטלפון והוריי היו מעדכנים אותי שהם הולכים לישון אבל שיש מפתח בארון ליד הכניסה לבית. אם היה להם אכפת איך אני מרגיש (כי אני לא צריך להרגיש מבוכה, אז אין סיבה לתת לזה חשיבות: כשתגדל אז כבר תבין כמה זה היה טפשי), אז היו מבינים שאפילו בגיל 20 זה עדיין מביך כשאתה נקרא לטלפון לדבר עם ההורים שלך – ועוד בעברית – מול הרבה אנשים שאתה לא ממש מכיר, ועוד בקול רם מספיק שקולך יישמע מעבר לרעש של כל האנשים מסביב.

וגם אם יכלו להכיר במבוכה ולתת לה חשיבות, כמובן שכל זה מתגמד מול הצורך שאני אדע איפה המפתח. הרי איך הם יכלו לדעת שאני אדע כשאני יוצא מהבית לקחת מפתח – אפילו שאני בן 20 ולא גר אצלם כבר שנתיים – או שאדע שהמפתח הרזרבי נמצא במקום הקבוע שלו? אם היו יודעים שהייתי נשאר כך עד אמצע הלילה אז ודאי היו אומרים לי לפני שאני נוסע, אבל מי היה יכול להעלות על הדעת שאני אשאר עד שעה כל כך מאוחרת, כשברור שבעשר בלילה בסוף שבוע כל בר דעת כבר מזמן עושה את דרכו למיטה? ואם לא הייתי יודע איפה המפתח, אז ברור שלא הייתה לי שום דרך להיכנס הביתה והייתי תקוע בחוץ עד שהם יתעוררו בבוקר. אין סיכוי שהייתי יודע מה לעשות במקרה קיצוני שכזה. אם זה לא מקרה חירום, אז מה כן?

כך, כשהייתי בחטיבת הביניים, ואפילו בשנים הראשונות של התיכון, הייתה לי פחות עצמאות ממה שהייתה לי בגיל 11, ובשנים הבאות היא תורחב רק במשורה ורק לאחר מלחמות קשות, וגם אז לא תגיע לעצמאות שהייתה לאחרים בני גילי. מאידך, העצמאות של רועי כמעט לא נפגעה כשירדנו מהארץ, והתרחבה יותר רחוק ויותר מהר מהעצמאות שלי באותו גיל ממש. בגיל 16, עוד בטרם עלה לכיתה י"א, כבר היה לו רשיון נהיגה ואוטו משלו, איתו היה יכול לבוא וללכת כאוות נפשו, וכסף מהעבודה שלו לעשות בו כרצונו. הוריי היו שואלים אותו את אותן שאלות ששאלו אותי, אבל זה לא באמת הגביל אותו: אם חשב שהם מנסים להתערב יותר מדי, אז היה יכול לצאת גם בלי להיות תלוי בהם. לו גם לא היו את אותם מחסומים שלי היו בלעשות דברים ללא רשות.

אבל היחסים העכורים ביני לבין אחי לא היו רק תוצאה של קנאה וחוסר שוויון בזכויות וביכולות. כשחששתי מהצקות מהנערים הבוגרים בתיכון אז זה היה בעיקר בגללו. מאז שהייתי בן ארבע או חמש, אני זוכר שהוא היה מציק לי, מקניט אותי, משפיל אותי ומכה אותי כדי להשיג את רצונו, כשהרגיש שלא כיבדתי אותו מספיק, או סתם כשנחה עליו רוח סדיסטית.

"ליאור, תן לו מכות עבורי," אני זוכר שהורה לאחי הקטן, להנאתו, כשעשיתי משהו שפגע בכבודו. "אם הוא ירים עליך יד אני כבר אטפל בו."

אף פעם לא היה בינינו שיח חברי. כל אינטראקציה בינינו התאפיינה רק בעקיצות והקנטות הדדיות, שאפילו בזה לא יכולתי לנצח כי אם הייתי עוקץ אותו באופן פוגעני מדי אז העימות היה מוכרע על ידו פיזית באופן חד משמעי. אני הייתי קטן וחלש והוא היה גדול וחזק ממני והרבה יותר טוב במכות. זה לא היה כוחות. את הפעם שחטפתי ממנו מכות על כך שהרעשתי יותר מדי בשבת בבוקר והערתי אותו אני זוכר במיוחד בגלל שזה היה יום ההולדת שלי. גם אם לא היה מכה אותי לעיתים קרובות, האיום תמיד היה שם.

"אתה דורש מכות, אני רואה," הוא היה אומר לי כשהרגיש שאני לא מכבד אותו או דרישותיו ממני. אני זוכר את הפחד שלי כשהוריי הרשו לו, בערך בגיל 13 ללמוד ג'ודו, ולאחר מכן אומנויות לחימה אחרות. למעשה, הוא עוסק בזה עד היום. אבי השביע אותו שלא ישתמש בכישורים שהוא לומד על אחַיו. אני לא יודע אם השיטות בהן השתמש עליי נרכשו בחוגים שעשה באומנויות הלחימה, אבל אני כן יודע שהוא שלט ביד רמה, ואם לא באלימות ממש אז בהחלט באיום באלימות.

הוריי היו אולי מונעים מקרי אלימות קשים או מעירים לו לפעמים – ועל כך רועי היה מקניט אותי בלי סוף – אבל באינטראקציות הקטנות של היומיום אמי לא הייתה מתערבת ואבי לא היה בבית. סדר יומי היה כזה שכשהייתי חוזר הביתה מבית הספר אז הייתי רובץ מול הטלוויזיה, למורת רוחה של אמי: כמות הטלוויזיה שראיתי הייתה במחלוקת קבועה בינינו. אבל כשרועי היה מגיע ורוצה לראות משהו אז הוא היה לוקח את השלט וקובע. אם הייתי מנסה לפנות לעזרה מאמא שלנו ("בכיין! מלשן!") אז התשובה שלה תמיד הייתה: תסתדרו ביניכם או שאני אכבה את הטלוויזיה ואף אחד לא יראה. אמי ממילא הייתה נגד "מסכים" ובמיוחד נגד הכמויות שאני הייתי רואה. אז הסתדרנו בינינו וראינו את מה שרועי רצה. לו זה הרי לא היה משנה: אם לא היה יכול לראות בסלון אז הוא היה יכול לראות בטלוויזיה בחדרו. הטלוויזיה היחידה שלי הייתה בחדרי הייתה אותה מערכת שבן דוד של אבי הביא לי לבר מצווה, בנדיבותו המופקרת, עם המסך שחור-לבן בגודל של מסך טלפון סלולרי שלא קולטת דבר. אם רועי היה רוצה לראות משהו בטלוויזיה ואני רציתי לראות בכלל אז זה היה מה שהוא רצה. לא היה לי מי שיתערב למעני.

בספרו של אורסון סקוט קארד, "משחקו של אֶנדֶר," מסופר על ילד  שהוכשר על ידי צבא העתיד להיות גדול המצביאים ולהוביל את כוחות הצבא של כדור הארץ במלחמת קיום כנגד מין חייזרים שתקף את כדור הארץ וחששו שיחזור להשמיד את האנושות. כבר בעשור הראשון של חייו אנדר היה תקוותם היחידה של האנושות, אז הגנרלים עקבו מקרוב, אך לחלוטין מאחורי הקלעים, אחר הכשרתו. כמו לכל החיילים-הילדים האחרים, האימונים היו מפרכים. יתרה מכך, הגנרלים היטו את כל המערכת והכללים לרעתו של אנדר ועשו כל שיכלו לגרום לו להיות מנודה על ידי "חבריו" ביחידות השונות בהן שירת, שגם כך היו מבוגרים ממנו משמעותית ולא הבינו למה שמים ילד כל כך קטן ביחידה שלהם. הגנרלים גרמו לסביבתו לשנוא אותו כל כך עד שנקלע למצבים בהם היו איומים ממשיים על חייו. גם אז המערכת הצבאית לא באה לעזרתו ואנדר ניצל בכוחות עצמו בלבד, כנגד כל הסיכויים, כשגבר על נער גדול ממנו בהרבה שבא להורגו. לאנדר לא היה כלל סימן שמישהו בפיקוד ידע על הסכנה שנקלע אליה, לא כל שכן שהם הובילו למצב הזה. כשעלתה מחלוקת בדרג הפיקוד הבכיר אם הגישה הזאת לא קיצונית ומסוכנת מדי, אז הגנרל הקובע החליט ש-"על אנדר וויגין להאמין שלא חשוב מה יקרה, אף מבוגר לא יתערב לעזור לו בשום אופן אי פעם. עליו להאמין בעמקי נשמתו שהוא יכול לעשות רק את מה שהוא והילדים האחרים יהגו בעצמם."

כל כך הזדהיתי כשקראתי את הספר הזה. אמנם חיי לא היו בסכנה, אבל היה ברור לי שכשאני מאוים, כשמציקים לי ומתעללים בי, אז אף אחד לא יבוא להגנתי. בהכשרתו של אנדר, כנראה שהייתה מטרה חיונית לאנושות לנהוג כך; אצלי זה לא היה כך. כשהוריי שלחו אותי לטיפול בגיל 14 וסיפרתי למטפל על היחס של רועי כלפיי, אז הוא שאל אותי למה אני לא עומד על שלי.

"למה אתה לא עונה לו: לך תזדיין, יא מנייאק!" הוא שאל. הייתי המום. אף פעם לא שמעתי מבוגר משתמש בשפה כזאת בנוכחות ילד ועוד מעודד אותו לדבר כך.

"אני מעדיף שהראש שלי יישאר בדיוק איפה שהוא מונח כיום," עניתי. הרי חטפתי מכות על הרבה פחות מכך. אני זוכר את רועי מכאיב לי כשצחקתי מדי בקול מול הטלוויזיה והפרעתי לו. אני זוכר אותו נותן לי בעיטה באמצעות הברך בעצם הזנב כשהתנדבתי לעשות לו החייאה "כי אם עושים את זה לא נכון אז זה עלול להרוג את הבן אדם."

"אתה מפחד מאחיך? היית רוצה שאני אדווח על המצב לשירותי הרווחה?"

זה הרגיש לי דבר מאוד קיצוני לעשות. לא ייתכן שמצבי הוא כזה שצריך לקרוא לשירותי הרווחה. אז נסוגותי ואמרתי שאין בכך צורך. בדיעבד, אני תוהה אם לא היה נכון לעשות זאת. אני יודע שהוריי ניסו, בדרכם, להיות הורים טובים עבורי, אבל אין ספק שהם לקו בעיוורון חמור, ובטח שלא היו פתוחים לשמוע ממני לגבי כשלונם ומה אני זקוק. אפילו אם הייתי נותן להוריי ליהנות מהספק, ברור לי שעתידי היה יכול להיות טוב יותר אילו הייתי גדל במשפחה אחרת.

0 תגובות
צעצוע בבית - חלק ב'
20/12/2017 21:14
רם גרשון
גיל ההתבגרות, בדידות, חברים

כמו ביהדות, שמותר להעביר אש כשחג מתרחש בסמוך לשבת, כך היכולות החברתיות שלי. אני יכול ליהנות מחברות קיימת. ואם חבר מצרף חבר נוסף, אז עם הזמן הוא יוכל להיות חבר שלי בזכות עצמו וגם להביא חברים חדשים. אם כזאת אש קיימת של אנשים אחרים תתרחב בזמן שאני בסביבה, או תידלק יש מאין (איך אנשים עושים את זה?) ותכלול גם אותי, אז גם אני אוכל להיכלל בתוך חברות כזאת. אבל להדליק אש חדשה אני לא יכול.

אז כך קרה שכשעברנו לארה"ב לא יכולתי להעביר אש. האש הקודמת – אש התמיד – כבתה לי, ואם רציתי חברים אז הייתי יכול לעשות זאת רק אם אדליק אש חדשה בעצמי. אבל לא היו לי את הכלים לכך. הגישה שלי מאז ומעולם הייתה פשוט להיות שם ולקוות שיצרפו אותי, שאש שאחרים הדליקו תתרחב ותכלול גם אותי. גם לא הייתי מדבר הרבה בגלל שהייתי חושב טוב טוב על כל דבר שרציתי להגיד ושוקל איך זה יתקבל. לא רציתי להידחות ובטח שלא להציק. ועד שהייתי מחליט שאני יכול להגיד את מה שרציתי להגיד, אז הרגע כבר היה חולף וזה כבר לא היה מתאים.

 בשיעורים עצמם לא הצלחתי ממש להתחבר לילדים האחרים. זאת אומרת, זכורות לי אינטראקציות, דיבורים, אפילו צחוקים, אבל זה לא ממש הבשיל לכדי חברות. זה מעולם לא יצא מעבר לכותלי בית הספר. אפילו לא במסדרונות בהפסקות שבין השיעורים. לא הרגשתי שזה שמישהו מדבר איתי לפני, אחרי ולפעמים אפילו במהלך השיעורים מצדיק את זה שאני אקבע להיפגש עמו גם אחרי בית ספר. מעולם לא הרגשתי שמישהו רוצה לדבר איתי, רוצה להיפגש איתי.

חוץ מהשיעורים עצמם לא הרגשתי שהיו לי או שידעתי לנצל הזדמנויות חברתיות. ההזדמנות העיקרית לאינטראקציה חברתית במסגרת לא מובנית הייתה במהלך ארוחת צהרים. ביום הראשון בבית הספר, כשהגעתי לחדר האוכל בארוחת צהרים אז לא ידעתי איפה לשבת. באותו זמן, חדר האוכל עוד לא היה מלא מפני שרוב הילדים עוד היו בתור לקנות אוכל. כשהסתכלתי בתורים לאוכל, הם תמיד היו מלאים בכל טוב: מגוון ארוחות חמות המשתנות כל יום, פיצות, המבורגרים, מרקים, תוספות חמות, קינוחים טעימים. אולי אפילו היו סלטים וירקות, אבל אלה לא צדו את עיניי בכלל – אוכל בריא לא חסר בבית.

לרוב הילדים האחרים הוריהם היו נותנים כסף לקנות ארוחת צהרים, ותמיד קינאתי בהם על כך. אבל אמא שלי תמיד האמינה שאוכל קנוי הוא "זבל": לא בריא, משמין, ולא יכול להשתוות לאוכל שהוכן בבית. גם חבל להוציא כסף על אוכל אם אפשר להביא מהבית. דמי הכיס הסמליים שהייתי מקבל היו מספיקים לקנות אוכל אולי פעם אחת בשבוע, למרות שלרוב לא הייתי עושה זאת כי ידעתי שצריך לחסוך את הכסף לדברים חשובים באמת. כסף זה לא למותרות. לעיתים מאוד רחוקות, אבי היה מפנק אותי עם קצת כסף לארוחת צהרים – אם כי עדיף שאמא לא תדע מזה – אבל ברוב הימים נאלצתי להסתפק במנה בריאה ומזינה של שני כריכים עם חמאת בוטנים וריבה (יש משהו יותר אמריקאי מזה?) או ממרח אחר, ולקינוח חטיף גרנולה, רסק תפוחים, או פרי כלשהו. שלא אגיד שלא מפנקים אותי.

אז בגלל שהבאתי אוכל מהבית אז הגעתי לפני שהשולחנות התמלאו. ובאלו שישבו בהם ילדים, את רובם לא הכרתי. לא הרגשתי בנוח לשבת אפילו עם אותם ילדים שכן פגשתי בשיעורים שכבר היו לי באותו יום ראשון של הלימודים, כי הם ישבו עם הרבה חברים אחרים שלהם שלא הכרתי ולא חשבתי שזה שמישהו החליף איתי כמה משפטים אומר שהוא חבר שלי ושאני יכול לשבת איתו. וגם, מה יגידו כל אותם ילדים אחרים בשולחן שלא מכירים אותי. חלקם אולי אפילו בכיתה ח', אז אני בכלל לא בליגה שלהם. תהום פעורה בינינו. גם נראה שכל הילדים שישבו בשולחנות האלה ממש נהנו וצחקו ולא רציתי להפריע.

בסוף מצאתי שולחן בפינה המרוחקת של חדר האוכל שנראה יחסית פנוי. היו כמה ילדים בקצה אחד של השולחן הארוך, אז ישבתי בקצה השני, הכי רחוק מהם שאפשר. לא היו שם דיבורים קולניים ושמחים כמו בשולחנות של הילדים היותר פופולריים. זה היה השולחן של הדחויים. ואני הרגשתי זנב לשועלים. שם הייתי יושב כל יום. עם הזמן הכרתי את הילדים האחרים בשולחן ההוא ולא תמיד הייתי יושב בקצה.

הייתי משתדל לסיים מהר כדי שאספיק להגיע לספריה ולנצל את זמן ההפסקה שנשאר לשחק במחשב שהיה שם. היו בספריה רק כשלושה מחשבים, אבל לרוב הם היו פנויים כי לילדים האחרים היו מחשבים בבית, אז זה לא משך אותם במיוחד. אבל בשבילי זה היה אוצר נדיר וההזדמנות היחידה שהייתה לי לשחק במחשב. כשהתיידדתי עם הילדים האחרים בשולחן שלי בחדר האוכל, אז חלקם היו באים איתי והיינו משחקים יחד במחשב.

הזדמנות חברתית אחרת הייתה לפני הלימודים. הילדים האחרים היו מגיעים לבית הספר בהסעות של המועצה המקומית: אותם אוטובוסים צהובים מוכרים המסיעים ילדים לבית ספר. אני גרתי במרחק הליכה קצר מבית הספר, אז הייתי הולך ברגל. לבד. תמיד הייתי מגיע לבית הספר עוד לפני האוטובוסים, כך שאת הזמן עד תחילת הלימודים הייתי מעביר בחדר האוכל. בדרך כלל היו שם עוד ארבעה-חמישה ילדים שהוריהם היו מסיעים אותם לבית הספר וגם הגיעו מוקדם כמוני. אחד הילדים האלה, סטיב, היה לחבר הראשון שלי בארה"ב. הוא היה הראשון שהזמין אותי הביתה אחרי הלימודים.

כאילו שהאופי והחינוך שלי לא היו מספיקים להרתיע אותי מלהזמין ילדים אחרים הביתה, גם לא חשבתי שיהיה לנו מה לעשות ביחד בבית שלי. בארץ, ילדים הרבה יותר עצמאיים וחופשיים לבוא וללכת. אני זוכר ששלומי או אחד מהרביעייה ברמת השרון היה מצלצל אליי בספונטניות, או אני אליהם: "אתה בא ל...?", "בא לך ללכת ל...?". לפעמים הייתה גם התארגנות של הכיתה והיו מזמינים את כולם. הייתי מודיע לאמא שלי לאן אני הולך, הולך לאותו ילד הביתה, משם היינו ממשיכים לילד אחר, או מסתובבים ברחוב או בעיר, רואים לאן דרכינו מובילות. לא זכור לי שאי פעם הזדקקנו לכסף בשביל הבילויים שלנו. אם היו לנו כמה שקלים אז היה אפשר לקנות איזה חטיף במכולת ("מה אפשר לקנות בעשר אגורות?"), ואם לא אז לא נורא. אמנם לחברים האחרים שלי היה מחשב או אטארי בבית, או אפילו צעצועים שווים, ולי לא היו דברים כאלה, אבל תמיד היינו יכולים ללכת לאן שהוא אחר ולמצוא מה לעשות. עיקר הזכרונות שלי מהחברים שלי בארץ הם באמת מהבתים שלהם או ממקומות אחרים. אני יודע שהיו באים אליי לפעמים, אבל זה לא ממש השאיר חותם בזכרוני.

בארה"ב אין את הספונטניות או העצמאות האלו. טווח המגורים שבית ספר משרת פרוש על פני קילומטרים, כך שילדים שהולכים לאותו בית ספר לא גרים במרחק הליכה אחד מהשני. האקלים באזורנו גם היה כזה שבין נובמבר למרץ לא היה נעים לשהות בחוץ זמן ממושך אפילו אם המרחק עצמו לא היה רב מדי. גם אין תחבורה ציבורית בפרברים איפה שגרתי. בשביל ללכת אל מישהו צריך לקבוע איתו (ועם ההורים שלו) מראש כדי שהוריו יידעו לאסוף אותך יחד עם החבר אחרי הלימודים. וממתי שהגעתם לבית, כנראה ששם תישארו עד שיסיעו אותך הביתה. בילויים מחוץ לבית דרשו שיסיעו אתכם למקום מסוים ולמטרה מסוימת, וגם אז זה כנראה יעלה כסף.

לי לא ממש היה כסף משלי. הייתי מקבל דמי כיס סמליים שלא הספיקו לכלום, חוץ מלצאת ידי חובה ולתת לי מה להעריך שאני מקבל דמי כיס. כשציינתי זאת בפני אבי אז הוא אמר לי שאם אני רוצה משהו אז אני יכול לבוא אליו ולבקש: כלומר, לא יהיו לי את האמצעים לממש רצון שלי בעצמי, אם יש משהו שאני רוצה אז אני צריך לבוא להורים שלי ושהם יחליטו אם זאת מטרה ראויה להוציא עליה סכום כזה. בדרך כלל זה לא היה ראוי, או שהייתי מקבל את הסכום הכי מינימלי שהיה מספיק לדבר עצמו אבל לא לשום דבר מעבר לכך. למשל, אם הייתי יוצא עם חברים לבאולינג – בגיל תיכון, שבו כבר היו מספיק אנשים עם אוטו שיכלו להתנייד בעצמם – אז הייתי מקבל מספיק כסף לזה, אבל אם היו מחליטים על משחק נוסף, או היו מהמרים על הקבוצה המנצחת באופן שמחייב את כל משתתפיה, ואחרי זה עוד יוצאים לאכול, אז (אחרי שהייתי מוצא טלפון ציבורי לצלצל להוריי ולספר להם על השינוי בתכנית ושלא ידאגו אם אחזור הביתה קצת יותר מאוחר) לא היה לי כסף לזה, או שהייתי צריך להסתכל טוב טוב בתפריט לראות מה יש לי כסף להזמין ומה אין לי. אם היו נותנים לי סכום נוסף, אז זה הוגדר ככסף "למקרה חירום".

כמובן שבחטיבת הביניים לא הייתה יכולת כזאת להתנייד, אז ללכת לחבר או להזמין חבר פירושם בהכרח להיות אצלו בבית או אצלי בבית. כשהייתי הולך לסטיב או לחברים אחרים שהזמינו אותי בהמשך, אז היינו משחקים במשחקי וידאו במחשב או בקונסולת המשחקים האלקטרוניים של נינטנדו, שהייתה אז מוצר בסיסי בכל בית שיש בו ילדים...חוץ משלי. אז מעבר לחרדה החברתית הרגילה שלי, גם חששתי שלא יהיה לי מה לעשות עם חברים אם אזמין אותם הביתה.

ההורים שלי היו נגד "מסכים." כשעברנו לביתנו החדש בארה"ב, אז בשבועות הראשונים שלנו אפילו לא הייתה לנו טלוויזיה. זה היה מתוך החלטה עקרונית של אמי. הילדים רוצים? הילדים מבקשים? מה זה שייך? אין לזה שום משקל בהליך קבלת ההחלטות. כאמור, ילדים הם ילדים ואנחנו ההורים: אנחנו יודעים מה רצוי עבורם, לא צריך להטריח את עצמנו עם מה שהם טוענים שהם רוצים. הרי כשאנחנו היינו בגילם לא היו את הדברים האלה בבית, אז כנראה שאין צורך בהם. הם כבר ימצאו מה לעשות. ואם לחבר של הבן שלי משעמם כשהוא בא לבקר, אז זה לא נקלט בכלל ברדאר. או שזה רק מעיד שהילד מפונק או לא מבין איך צריך להתנהל ולהרגיש. הרי ילדים לא יודעים איך לחשוב ואיך להרגיש. אם הם חושבים או מרגישים לא בסדר, אז צריך להסביר להם כדי שהם ידעו איך הם אמורים להרגיש. ואם הם עדיין מרגישים כך, אז אין מה לעשות. לך תבין ילדים. כשהם יגדלו אז הם יבינו איך הם היו אמורים להיות. זה לא צריך להשפיע על ההחלטות שלנו.

לבסוף הם קנו טלוויזיה, אבל לדעתי זה היה בגלל שאבא שלי לא היה יכול לחיות בלי זה, לא בגלל הילדים. ורצון של אבא זה כבר משהו שאפשר לקחת בחשבון, כי הוא שני בחשיבותו רק לרצון של אמא.

אבל אני חייתי תחת האשליה הילדותית כאילו שגם אני וגם החברים שלי בני אדם ממש, עם רצונות שעשויים אפילו להיות לגיטימיים, ושאם אני מזמין חברים הביתה אז הייתי רוצה שיהיה לנו מה לעשות ושהם ייהנו. לכן רציתי נינטנדו יותר מכל דבר אחר.

מגיל מאוד צעיר למדתי לדכא את הרצונות שלי, ובשלב מסוים בכלל הפסקתי להרגיש את הרצונות הקטנים של היומיום. הם לא לגיטימיים ובכל מקרה הם לא יתקבלו. הרי אף אחד לא חייב לי שום דבר. אז למה להטריח את עצמי בפנטזיות סתם ואז להתאכזב כשהם לא יתממשו? לרצות כלב או גלידה זה כמו לרצות דרקון או מכונית מרוץ: זה לא יקרה. ואפילו אם זה היה יכול לקרות בתיאוריה, בפועל ההחלטה היא לא שלי ואין לי איך להשפיע על מי שכן מקבל את ההחלטות. עדיף לוותר על רצונות, אלא אם זה משהו ששווה לצאת עליו למלחמה.

אבל על הנינטנדו כן הייתי מוכן לצאת למלחמה. גיששתי, ביקשתי, התחננתי. אבל עוד בנעורי, היא תמיד אמרה לי לא. אז שיניתי את הטקטיקה. הבנתי שאני אצטרך לעשות זאת בעצמי. הבעיה היא שזה עלה הון עתק: מאה דולר! זה היה סכום אסטרונומי שייקח לי נצח לצבור בעצמי. אבל עשיתי את זה. אספתי את דמי הכיס שלי ומתנות שקיבלתי מההורים ומקרובים ליום הולדת וחגים. ובסופו של דבר הגעתי ליעד הנכסף. רק נשארה לי בעיה אחת: איך אוכל ללכת לקנות את הנינטנדו? אני אצטרך שאמי תסיע אותי.

ניסיתי לתבוע את זכותי. אמרתי שזה הכסף שלי, שאני חסכתי, ומותר לי להוציא אותו על מה שאני רוצה. למרות שלהגיד שאני יכול לעשות משהו אם אני רוצה ושיש לי זכויות שהיא לא יכולה לערער עליהן סותר את מערכת הערכים של אמי, שרואה בילד כפוף בַכל למה שההורה חושב הוא נכון, היא לא סירבה באופן עקרוני. היא רק ניסתה לשכנע אותי לא לעשות זאת. גם אחי הגדול אמר לי שאני אידיוט ושגם אם אני אוציא את הסכום העצום הזה על קונסולת המשחקים, עדיין לא יהיה לי את הכסף לקנות את המשחקים עצמם, אז לא יהיה לי במה לשחק. בנוסף, כפי שקרה לי בדרך כלל כשהייתי מנצח במלחמה, הייתי מפחד לממש את הניצחון שלי כשאני יודע שבעצם זה אסור לי. אז ויתרתי.

זמן קצר לאחר מכן עשינו מסיבת חנוכת בית. כל המשפחה שלנו הגיעה. אחד האורחים היה בן דוד של אבי. אני לא יודע אם לבן דוד הזה היה יותר כסף מלאחרים במשפחה שלנו, אבל הוא איש נדיב במיוחד ומשקיע הרבה במתנות שלו במטרה לשמח. אבל למרות נדיבותו, הוא היה בעל מערכת ערכים לקויה לחלוטין: הוא האמין שלשמח ילדים זה דבר רצוי. ובשביל לעשות זאת אפשר להביא להם אפילו דברים מזיקים ופוגעניים כמו נינטנדו. את העדות לחומרת מעשיו היה ניתן לראות באושר שלי בקבלת המתנה האסורה. שום דבר שיכול להביא לי כזה אושר לא יכול להיות טוב.

אני זוכר שאמא שלי התעצבנה מההפקרות הזאת שלו. אחרי כל מה שהיא עושה בשביל להגן על הילדים שלה מהשפעות פוגעניות של מסכים, הנה מגיע הבן דוד ומכניס צלם להיכל. אבל היא לא השתלחה בו במלוא החומרה, כי בכל זאת, הוא בא לשמח וצריך לקבל מתנות בהערכת תודה. היא אמרה שהוא לא היה צריך לעשות את זה – לא ה-"לא היית צריך" המנומס שאומרים כשמביאים מתנות, אלא היה אפשר להבין שזה באמת משהו שהיא לא הייתה מעוניינת בו.

אבל כנראה שהבן דוד לא הבין את זה נכון ולא למד לקח, כי לאחר שנה, בבר מצווה שלי, הוא המשיך בנדיבותו המופקרת והביא לי מערכת ניידת שמכילה רדיו, נגן קלטות, וחמור מכל: מסך טלוויזיה! אמנם זה היה מסך שחור-לבן שרוחבו כגובהו של מכשיר טלפון חכם של היום, וקולט באמצעות אנטנה כשני ערוצים, אם מצליחים לכוון את האנטנה והמחוג בדיוק בזווית ובנקודה הנכונות ואם יש מזג אוויר מתאים וקליטה טובה. וגם אז התמונה קופצת ומטושטשת ובטח שלא מחזיקה לאורך זמן. אבל מסך הוא מסך, ומסך הוא מהשטן. כאילו הוא לא למד שום דבר מהאושר הנוראי שהוא גרם לי רק שנה קודם.

אז עכשיו שהיה מה לעשות אצלי, אז הייתי מזמין את סטיב אליי לפעמים. אבל בסוף כיתה ז' הוא עבר למדינה אחרת והקשר בינינו נותק, לשמחתי, עד אז כבר היו לי עוד כמה חברים: ג'רמי, ג'ף ודְווֵיין. עוד רביעייה. הכרתי אותם משולחן הדחויים בו הייתי יושב בארוחת צהרים. כמוני, הם היו בשוליים של ההיררכיה החברתית בבית הספר שלנו. המשפחות שלהם לא היו עשירות כמו חלק גדול מהמשפחות האחרים בפרבר שלנו. אני מניח שאני לא צריך לחשוב כך, אבל בדיעבד, ואולי אפילו בזמן אמת, לא הערכתי אותם הרבה. הרגשתי שאלה לא בהכרח החברים שהייתי בוחר, אלא שהם היחידים שמעוניינים בי. אף אחד מהם לא ממש היה הסכין הכי חדה במגירה. לג'רמי אמנם היה חוש טכני מאוד מפותח והוא היה עוסק באלקטרוניקה כבר בגיל ההוא, ועוד יותר בשנים יותר מאוחרות (כשהיה בתיכון הוא התקין לעצמו במכונית מערכת שמע שהוא בנה בעצמו), אבל אי אפשר היה לומר על אף אחד מהם שהם היו אינטליגנטים במיוחד.

כשעלינו לתיכון אז דרכינו די התפצלו. השיעורים שלי נהיו יותר ויותר מתקדמים, בכיוון שמכשירים לאוניברסיטה, והם...האמת היא, שאני לא יודע לומר מה הם למדו. אני רק יודע שאף אחד מהם לא המשיך אחרי התיכון ללימודים אקדמיים משמעותיים. חוץ מכיתה אחת בהיסטוריה שהייתה לי עם ג'רמי, וכיתה אחת במחשבים עם ג'ף בכיתה י"א, וחוץ משנה אחת שעבדתי יחד עם ג'ף במסעדה בכיתה י', לא ממש ראיתי אף אחד מהם יותר אחרי חטיבת הביניים.

ובנוגע לבנות...אם עם בנים לא הצלחתי לדבר ולא הרגשתי שמעוניינים בי, אז בנות היו בכלל פנטזיה לא מושגת. ברור שעם בנות מדברים אחרת מעם בנים. עזבו לשון זכר ולשון נקבה – זאת לא אותה שפה בכלל. זאת שפה שאני לא מכיר. לא יכולתי להעלות בכלל על הדעת שמישהי תרצה אותי כבן זוג. ואם כן, אז בטח שלא הייתי יודע איך לגרום לזה לקרות.

ערב אחד, כשהייתי בן 13, הטלפון צלצל. בדרך כלל לא הייתי עונה כי היה ברור לי שזה לא בשבילי. אמא שלי ענתה ואז קראה לי לטלפון. "זה בשבילך. מישהי מבית ספר."

מישהי?! לקחתי את השיחה בחדר שלי, לאחר שווידאתי שהוריי ניתקו.

"רם?"

"כן."

"זאת קרן סטון." קרן הייתה נערה ג'ינג'ית שלמדה איתי בשיעור מדעים. היו לי איתה גם עוד כמה שיעורים במהלך השנה וחצי האחרונות. למה שהיא תצלצל אליי?

"היי. מה שלומך?" לשלב הזה בשיחה ידעתי להגיע...בתנאי שמישהו אחר יוזם אותה. אבל ידעתי שלא אדע להגיע הרבה מעבר לכך: לא הייתי טוב אפילו בלהנעים פטפוטים. בשיחות אני בעיקר מנסה שלא להגיד משהו שיביך אותי, את בן השיח שלי, או את ההורים שלי, מה שאומר שעדיף לא להגיד כלום. בקרוב מאוד – למעשה, כנראה בפעם הבאה שהכדור יחזור אליי בשיחה הזאת – אני כבר לא אדע מה להגיד.

"בסדר. רציתי לדעת אם תרצה לצאת איתי."

"...!" כמו אחרי פיגוע, יש את הפצצה שמתפוצצת. לאחריה דממה, עד שהניצולים והפצועים מבינים ומעכלים את מה שקרה. ואז מתחילות הצעקות, הרעש וההמולה. זה מה שקרה אצלי בראש. זה היה מאוד חשוד. זה יכול להיות? זה לא נראה לי אפשרי שמישהי תרצה לצאת איתי.

"את רוצה שאני אצא איתך," ספק שאלתי, ספק אמרתי.

"כן."

"באמת?" התאפקתי שלא לשאול למה.

"כן. אתה רוצה?"

וואו. ממש לא הייתי ערוך לזה. וגם עדיין לא האמנתי לה. כמו קרי של סטיבן קינג, הנערה הדחויה שאחד ממלכי הכיתה הזמין לנשף לבקשת חברתו, חשדתי שטומנים לי מלכודת. אני לא פראייר. עליי לא עובדים כל כך בקלות. אבל כרגע עוד אין לי מספיק ראיות לחשוף את המזימה.

"אם (!) את מעוניינת. אז מתי חשבת?"

"היום."

בנוסף לכל הם גם מלחיצים אותי בזמן. מהר. נו, כבר. אתה חייב לקבל החלטה. אין זמן לחשוב. יורים עליך! חשבתי על איך אנחנו אמורים לעשות את זה: מה אני צריך ללבוש – הרי אין לי בגדים מתאימים, גם ככה הבנות בבית הספר צוחקות על הבגדים שלי שאמי קונה לי בסופר, כי זה לא באמת משנה מה ילדים לובשים, אז למה להוציא הרבה כסף ברשתות הבגדים על כולה בגדים שילדים לובשים, ולמי בכלל אכפת מה הילדים האחרים חושבים: הם ילדים, הם לא יודעים מה לחשוב – לאן אנחנו אמורים ללכת, האם אני צריך להחליט על מקום (אין לי שמץ של מושג) או שהיא תציע, איך אנחנו אמורים להגיע לשם, האם ההורים שלה או ההורים שלי יסיעו אותנו, (כאמור, בגיל הזה בארה"ב נערים ונערות תלויים בהורים שלהם להגיע ממקום למקום), האם הם יצטרפו, איך אני אמור להתנהל שם, איך אני אמור לשלם, על מה נדבר. איך לעזאזל מדברים בכלל עם בנות? ועוד בתנאי הלחץ האלה.

אבל בעיקר חשבתי על ההורים שלי ועל השאלות שישאלו. הראשונה שבהן כנראה תהיה אם היא יהודייה? וואלה, אני לא יודע. ראיתי ילדים לובשים חולצות מהבת מצווה שלה, או שזה נדמה לי? היו כמה בנות בשם קרן בשכבה שלנו. וסטון זה שם שיכול להיות יהודי או לא יהודי. נדמה לי שכן, בעצם. האמת היא שגם לי זה היה חשוב לצאת רק עם בנות יהודיות – למרות שזה היה עיסוק היפותטי לחלוטין, שלא לומר דמיוני, עד לפני מספר דקות – אנחנו יהודים בגולה ואסור לנו להתבולל! אני הרי לא יכול לצאת עם גויה, כי אם אנחנו נתחתן (איך אפשר לעשות חתונה כזאת?) אז הילדים שלנו לא יהיו יהודים. אם כולם היו עושים את זה אז העם היהודי היה נכחד. אני חייב לבני עמי ולסבא וסבתא שלי ששרדו את השואה לצאת רק עם יהודיות.  

והשאלות לא היו נגמרות שם. אבא שלי חייב לדעת הכל על כל אחד. והסקרנות שלא לא יודעת גבולות ולא יודעת שובע: כל תשובה מולידה עוד שלוש שאלות. הוא צריך לדעת מי הבן אדם, מי ההורים שלו, איפה ההורים שלו עובדים, איפה הם למדו, את מי הם מכירים, וכו', וכו'. אפילו לא בשביל להחליט אם זאת חֶברה ראויה בשבילי; בעיקר הוא מנסה לפצח את הדרכים שבהם הוא מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותם. כי אם דוד שלה הלך לבית ספר עם אח של מישהו שאבא שלי פעם עשה עבורו עבודה, אז היא בטוח תרצה לדעת מזה וכדאי שנדבר על זה...כי אבא שלי בטוח ישאל על זה אחר כך, וגם בכל הפעמים שאחרי.

ותמיד יש לו עצות לשיחה. כעשור יותר מאוחר, כששמע שבקיבוץ בו גרתי היו מתנדבים שוודים, אז היה מציע לי לדבר איתם ביידיש כי החליט ששוודית דומה ליידיש. "הם ישמחו!" ולא צריך לתת לכך שאנחנו מתקשרים בסדר גמור באנגלית ושאני לא מדבר יידיש להשפיע על זה. אבא שלי לא יודע לרסן את האסוציאציות שלו ולהבין שהן לא בהכרח רלוונטיות לאנשים להם הוא מנסה לייעץ. הוא רק מנסה לעזור. אלוהים ישמור אותי מהעזרה שלו אם בטעות הוא יהיה נוכח בדייט. זה כשלעצמו סיבה לא לאפשר את הדייט מלכתחילה. רק זה חסר לי.

היום גם מאוחר לדייט. כבר היה בערך שמונה בערב. אמא שלי הולכת לישון כבר ב-21:30, כך שזאת השעה שבה יש ללכת לישון. אי אפשר להעלות על הדעת שבן אדם כלשהו – חוץ מאבא שלי, שהוא עוף מוזר וחריג – לא כל שכן נער מתבגר, ילד בעצם, יישאר מעבר לכך. אז ממילא אין סיכוי שנוכל להתארגן עכשיו לצאת ועוד לחזור בזמן שבו אני צריך ללכת לישון.

ובזמן שחשבתי את כל המחשבות האלו, בעודי מגמגם שאלות המנסות לחשוף את המלכודת שמנסים לטמון לי, שמעתי בנות מצחקקות ברקע.

"הוא לא מאמין לי." קרן אמרה להן.

ידעתי! הנה ההוכחה שחיפשתי. לו זה הייתי אני במקומה, אין סיכוי שהייתי מביא חברים לראות אותי במבוכתי. מספיק שמי שעל הקו צריכה לשמוע, אני עוד צריך שיהיו לזה עדים?! למה שמישהו יעשה כזה דבר. זאת בטח בכלל לא קרן. כמה בנות מרושעות החליטו לעבוד עליי. הן התכוונו לפתות אותי לצאת לאיזשהו מקום, שאני אחשוב שמישהי תיפגש איתי שם (עאלק!) ובסוף אף אחת לא תבוא. רק הן יהיו שם לראות אותי ולצחוק. או שאני אבוא לקרן הביתה והיא תעיף אותי לכל הרוחות, כי מה לעזאזל גרם לי לחשוב שמישהי תרצה לצאת איתי? אני יכול לשמוע איך שהן צוחקות עליי ברקע.

סיימתי את השיחה בכעס. ואם קינן בי איזשהו חשד שמא טעיתי, אז למחרת כשקרן הגיעה לכיתה ולא החליפה איתי מילה או מבט, אז היה ברור לי שצדקתי ושהיא לא הייתה חלק מהקנוניה הזו ולא ידעה ממנה דבר.

האמת שעל קרן לא חשבתי כאופציה רומנטית, לא לפני אותו אירוע, ובטח שלא אחרי. כי מי שכן אהבתי הייתה ג'ני. אני לא יודע לומר כיום למה דווקא היא. אולי כי היא התייחסה אליי כמו לכל אחד אחר. אבל נשביתי והתאהבתי חזק.

היא הייתה מושא אהבתי. כמו בכל הפעמים שאני זוכר שהתאהבתי, אפילו עד היום, זה התנפח לממדים עצומים. הייתי מדמיין איך ייראה העתיד שלנו. איך שנתחתן ויהיו לנו ילדים. הייתי חושב עליה בערגה כל הזמן. אבל אף פעם לא מחשבות מיניות. זה לא. לא שבדיוק ידעתי איך לעשות את זה עם בנות אחרות. אם אחד החברים שלי היה מספר בדיחות גסות, אז לפעמים הייתי צוחק – אם כי לא תמיד מבין – כל עוד היה מדובר באנשים סתם ולא כאלו שאנחנו מכירים, אבל אז הייתי מקניט אותם שהם ילדותיים לעסוק בתכנים כאלה. ובכל מקרה, גם אם יכולתי להעלות על הדעת סיטואציות מיניות כפנטזיה, ברור שג'ני אינה כזאת. וכאן מדובר באהבת אמת טהורה, נוסח "הנסיכה הקסומה." אני לא אטמא את האהבה הקדושה הזאת במחשבות כאלה לא ראויות.

כשהיה לנו פרוייקט על שירה בשיעור אנגלית בכיתה ח', בו היינו צריכים לכתוב שירים בסגנונות שונים, אז זאת הייתה ג'ני שעמדה לנגד עיניי כשכתבתי סונטה על האהבה הטהורה שחשתי כלפיה.

"הסונטה שאתם כותבים לא חייבת להיות כלפי בן או בת זוג, או אפילו כלפי בן אדם," אמרה המורה כשנתנה את המשימה, בעודה יודעת שלא רבים מהילדים בכיתה ח' חוו אהבה רומנטית. "זה יכול להיות כלפי מישהו במשפחה, חיית מחמד, אפילו חפצים או חוויות."

אבל אני ידעתי למי אני כותב ועל מה אני כותב. סונטת אהבה קלאסית: כמו ששייקספיר כתב. כמו המשוררים הגדולים והדגולים How do I love thee? Let me count the ways. כיצד אוהבך? אֱמנֶה את הדרכים. ארבע עשר שורות במשקל סדור של חמש רגליים דו-הברתיות יאמביות בכל שורה. שלוש קבוצות של ארבע שורות בעלות חריזה מסורגת, ולאחריהן צמד שורות מתחרזות. לא פחות מהמבנה המוסדר, הנצחי והטהור הזה היה יאה לאהבה כזו. והתוכן. או, התוכן. שהילדים האחרים יכתבו על האהבה שלהם לכדורסל – לי יש משהו הרבה יותר טהור ועמוק. משהו נצחי. אהבה כמו בזמנים לפני שנולדנו. לוותר על החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים? הצחקתם אותי! הייתי נותן בשמחה את חיי למענה, בהקרבה דרמטית סוחטת דמעות. לו רק הייתה לי ההזדמנות להוכיח כך את אהבתי.

אבל את כל זאת לא הראיתי במילה או חצי מילה. מעולם, עד עצם היום הזה, אף אחד לא ידע על אהבתי לג'ני. ובטח שלא היא עצמה. כשאני מתאהב אז אני נסגר – מצב הצבירה הרגיל שלי. אני מרוב אהבה שותק. החשש התמידי שיש לי מלעשות טעויות כשאני מדבר עם אנשים מועצם אלפי מונים בנוכחות מושא אהבה. כאן מה שמונח על הכף הוא כל כך הרבה יותר חשוב. זה לא סתם מה יחשבו עליי, מה יגידו. אם אני מפשל כאן, אז אני מאבד את בחירת לבי, את מי שנועדה להיות אהבת האמת שלי. אני מאבד את כל עתידי, את המשפחה שאנחנו אמורים להקים. כי כל אחת אחרת עליה אצטרך להתפשר לא תגיע לקרסוליה. זה חייב להיות מושלם.

היא הייתה אחת מחמש בנות (וכ-15 בנים) שהזמנתי לבר מצווה שלי. זה יותר קל כשמדובר פשוט בלשלוח הזמנה בדואר ואני לא צריך לראות את הבן אדם אותו אני מזמין ואת תגובתו. והיא גם הגיעה! את כל כרטיסי הברכה שקיבלתי שמרתי בקופסת נעלים בארון שלי רק כדי שיהיה לי למזכרת את הכרטיס שלה (היא חתמה, "באהבה, ג'ני"!). שמרתי אותו יחד עם כל הכרטיסים האחרים כדי שלא יהיו ראיות לכך שיש לי רגשות מיוחדים כלפיה. אם זה רק כרטיס אחד מתוך כמאתיים אז אף אחד לא יידע, אפילו אם ימצאו את הכרטיסים. במסיבה עצמה רקדתי רק פעם אחת עם אמי ופעם אחת עם סבתי, וזהו. וגם זה רק כי די הייתי חייב. לא עם אף אחת ואף אחד אחר. לא יכולתי לשאת שיראו אותי רוקד ובטח שלא יראו אותי במערומי אהבתי.

בבית הספר היו לג'ני ולי כמה כיתות יחד בכיתה ח'. הייתי יכול להיות איתה אם זה היה בקבוצה של נערים שמתקהלים יחד. אבל אף פעם לא היה בינינו דו שיח רק בין שנינו.

כמו רוב שאר התלמידים בחטיבת הביניים שלי, גם ג'ני עלתה לאותו תיכון אליו אני המשכתי. אבל שם לא היו לנו עוד שיעורים יחד עד כיתה י"ב. ועדיין, אם הייתי רואה אותה במסדרונות אז כל רגשות האהבה שהיו לי בכיתה ח' היו צפים ועולים במלוא עוצמתם. כאילו לא עברו שנה, שנתיים, שלוש. אפילו שלוש או ארבע שנים לאחר ההתאהבות המקורית, לא הייתה אף אחרת שהרגשתי שיכלה להידמות לה. הרגשתי כאילו שלאהוב מישהי אחרת תהיה בגידה באהבה שלה, אף שלא ידעה לגביה דבר וחצי דבר. וכשהייתי רואה בנים אחרים מדברים איתה, אז הייתי מוצף בקנאה על הקלילות שבה הם מדברים איתה ועל איך שהיא נהנית מחברתם. זה היה רק בכיתה י"ב ואולי אף כשהגעתי לאוניברסיטה – שגם שם היא למדה – שעבר מספיק זמן להקהות את הרגשות האלו ולהשלים, רגשית, עם האובדן.

1 תגובות
צעצוע בבית - חלק א'
14/12/2017 20:13
רם גרשון
חברים, בדידות, התפתחות, זרות, משפחה

תחושת הזרות לא הייתה זרה לי. כשהייתי בן ארבע משפחתי חזרה לגור בארץ לאחר תקופה של שנתיים בהן גרנו בארה"ב. מלפני אותו פרק זמן בארה"ב אין לי זכרונות בכלל. באותו זמן עוד לא ידעתי עברית. זכור לי מקרה בגן שגרפנו עלים בחצר ואחת הילדות הזדעקה שאני לא עושה את זה טוב ובאה להראות לי איך עושים. הייתה לי עברית מספיק טובה להבין אותה, או לפחות את כוונתה, אבל לא מספיק טובה כדי לענות. כבר אז כנראה שלא ידעתי לקבל ביקורת. או שאולי הייתי מתוסכל שרציתי לענות לילדה ולא ידעתי איך. בכל מקרה, אני זוכר שרצתי לגננת בבכי ותסכול, מנסה להסביר לה באנגלית את מה שקרה בגלל שלא יכולתי לעשות זאת בעברית.

אבל לבסוף לא לקח לי הרבה זמן ללמוד עברית, למרות שהיה קצת מבלבל בשפה המוזרה הזאת בה she זה היא, אבל he זה הוא, who זה מי, ו-me זה בכלל אני. אני זוכר שלמדתי על בת דודתי בת השנתיים שיש לפנות לבנות אחרת מלבנים ושאם אני רוצה שהיא תבוא אז אני צריך להגיד לה "בואי" ולא "בוא" כמו שאומרים לי או לאחים שלי. ועדיין נכשלתי במבחן הזה כשרציתי להזמין ילד מהשכונה הביתה. אני זוכר שהתלבטתי איך לפנות אליו כי לא הייתי בטוח אם הוא בן או בת. לבסוף החלטתי שהוא בן בגלל שערו הקצר ופניתי אליו בהתאם. הסתבר שטעיתי בזיהוי והילד נעלב ולא רצה לבוא כי הוא בכלל בת ופניתי אליו כמו לבן. אוף! באנגלית זה לא היה קורה. למה אני צריך לדעת אם מישהו בן או בת בשביל שאוכל לדבר איתו? ואיך לעזאזל אני אמור לדעת את ההבדל אם לא לפי אורך השיער?

ידעתי שאני צריך דרך טובה יותר להבדיל בין המינים, אחרת איך אוכל לדבר עם ילדים אחרים? שאלתי את אמי מה ההבדל בין בנים לבנות ואיך מבדילים ביניהם. היא נתנה לי הסבר אנטומי שלא עזר לי בכלל. זה לא שאני יכול להוריד לילדים את המכנסיים לפני שאני מדבר איתם. ועדיין, זה סקרן אותי. זה לא נשמע לי הגיוני. איך זה יכול לעבוד ככה? הייתה לי שכנה בגילי שהייתי משחק איתה. אז הצעתי לה להשוות כדי שאוכל לראות את ההבדלים במו עיניי. אפילו לימדתי אותה להשתין בעמידה כמו בנים. עד שבסוף אמא שלי תפסה אותנו ושלחה אותה הביתה. יעברו עוד הרבה שנים עד שבנות אחרות יסכימו לשחק איתי במצא-את-ההבדלים. לקח לי הרבה מאוד שנים עד שאלמד לדבר עם בנות, אפילו בלשון נקבה ואפילו אם כללי השפה לא דרשו דיבור אחר.

אז ידעתי מה זה להיות זר. בגיל 11 אמנם ידעתי את השפה, גם אם לא הייתה לי נוחה עדיין כמו עברית, אבל לא ידעתי איך לפנות לאנשים: בטח שלא לבנות, אבל האמת היא שגם לא לבנים. לא סתם לא ידעתי: פחדתי. זאת אחת הסיבות שתמיד התקשיתי להכיר אנשים חדשים וליצור חברים. למרות שנורא קל לי להטיל את האשמה על החינוך שקיבלתי בבית, כנראה שזה משהו שטבוע באופי שלי. אני בן אדם מאוד מופנם, וכך תמיד הייתי. אבל עם זאת, אני מאמין שהחינוך שקיבלתי רק טיפח את הנטייה שלי להירתע מקשרים עם אנשים חדשים.

הדמות הדומיננטית בחינוך שלי הייתה אמי. ולמרות שהיא עד היום חושבת על עצמה כישראלית ותיעלב אם יקראו לה אמריקאית, גם לאחר כמעט 30 שנה שהיא גרה בארה"ב, היא עדיין גדלה בארה"ב במהלך רוב ילדותה, וכל משפחתה המורחבת, איתם גדלה, אמריקאים במידה זו או אחרת, שגדלו להורים מזרח אירופים. החינוך הזה והציפיות האלו השפיעו עליי רבות.

אחד ההבדלים הבולטים בין הגישה לגידול ילדים באמריקה לכאן בארץ זה הריחוק – ההבדל המהותי ופער המעמדות המוחלט – בין מבוגרים לילדים. אם ב-"ארץ חדשה" שלמה ארצי הקנה לבן שלו הרבה תבונה בזה שהבין ש-"אתה גם אבא, אתה גם בן אדם", אז על פי החינוך האמריקאי זה לא עובד ככה. בעבור ילדים, המבוגרים הם במעמד אחר. הם בעלי סמכות ויש להתייחס אליהם ביראת הכבוד הראויה. גם ילדים הם לא באמת בני אדם במלוא מובן המילה עבור מבוגרים (לפחות לא אלו שגידלו אותי), עם רגשות, מחשבות, רצונות והשקפת עולם שיש לקחת ברצינות.

פער המעמדות ויראת הכבוד האלו חלים לא רק על הורים, אלא על כלל המבוגרים. אני נזכר בפעם הראשונה שבאתי לחבר הביתה בארה"ב. בארץ, כשפוגשים הורים של חבר אז יש את מעמד ההיכרות שבו כל אחד אומר את שמו, או שהחבר מכיר ביניהם ואומר לכל אחד מהצדדים את שמו של האחר. בארה"ב אין את המעמד הזה. זה כמו כשפוגשים מישהו מפורסם: במעמד ההיכרות רק צד אחד אומר את שמו; האדם המפורסם לא צריך למסור את שמו, כי ברור לו שהשני כבר יודע אותו. כך, ההורה האמריקאי לא יאמר לחבר של הילד שלו את שמו; החבר אמור לקרוא לו מר או גברת ולהשתמש בשם משפחתו, אותו הוא כבר מכיר מהילד. ידעתי שעושים את זה עם מורים, וזה הרגיש לי קצת תמוה, אבל הבנתי שככה המורים והחברה דורשים. תמיד השם הפרטי של המורים היה דבר מסתורי בעיניי: מה הסוד הגדול? ובכן, כשביקרתי חבר בביתו בפעם הראשונה ופגשתי את אמו אז לא ידעתי איך לקרוא לה. נמנעתי מלהשתמש בשמה עד שראיתי מעטפה עליה הוא כתוב. בפעם הבאה שפניתי אליה, קראתי לה סוזן. לא זכור לי אם החבר או אמו העירו לי – מן הסתם הם ידעו שמדובר בפער תרבותי והיו סובלניים כלפי הילד הזר שלא מכיר את דרכיהם – אבל אני מניח ששניהם היו די נבוכים.

כשנה יותר מאוחר היה לי חבר אחר שהיה מגיע לביתי לפעמים. בפעמים הראשונות שהגיע, לא שמתי לב שאי פעם נקט בשמם של הוריי. עד שפעם אחת רצה לבקש משהו מאמי וקרא לה גברת גרשון.

"גברת גרשון?" גיחכתי. מילא מורים והורים אמריקאים – יש להם קטע כזה. אבל אמא שלי?! אמא שלי היא לא גברת גרשון. נו, באמת.

"מה?" שאל החבר, לא מבין מה עשה לא בסדר. "ככה קוראים לה, לא?"

אמי ענתה לו שבישראל ילדים פשוט קוראים להורים של החברים בשמם הפרטי. החבר התקשה לקבל את זה. "אתה יכול לקרוא לי אסתי," היא אמרה.

"את רוצה שאני אקרא לך אסתי?" שאל, מתקשה להאמין.

גם כשאמי הסכימה, אני לא חושב שהוא אי פעם קרא לה בשמה הפרטי. עבור אמריקאים, קשר שבו ילד קורא למבוגר בשמו הפרטי הוא אינטימי מדי. מביך. כמו לראות אמא של חבר בתחתונים.

אז הוריי מעולם לא הקפידו על כך שילדים יקראו להם בשם משפחתם, אבל פער המעמדות היה ברור ומוחלט. כמה פעמים שמעתי מאמי את המשפט: אתה לא תדבר אליי ככה, אני לא חברה שלך. כמובן שלא היה עוזר לציין שככה היא דיברה אליי. זה לא שיש כללי התנהגות של מותר ואסור אוניברסליים החלים גם על הורים וגם על ילדים. אם היא דיברה אליי בצורה שכשזה בא ממני אז זה נחשב חוצפה, אז זה לא שיש בזה שום פסול כשזה בא ממנה. את מספר הפעמים שהיא אי פעם התנצלה על התנהגות לא בסדר שלה כלפיי ניתן לספור על אצבעות יד אחת...אפילו אם חסרות לך כמה אצבעות. אין שום צורך בכך. מי אני, שהיא תתנצל בפניי? אני ילד, היא אמא שלי – היא תתייחס אליי איך שהיא רוצה, וזה לגיטימי. אני צריך להיות אסיר תודה על כל מה שהיא עושה למעני. אבל שאני לא אעז לחשוב שאני יכול להתנהג ככה. אני ילד ואני צריך לדעת את מקומי.

מקום אחר שבו הוריי אכפו את פער המעמדות והריחוק שבין ילדים למבוגרים היה בשמירה על האינטראקציה שלי עם מבוגרים אחרים. הוריי האמינו שילדים הם ילדים ומבוגרים הם מבוגרים, ואלה עולמות שונים ונפרדים לגמרי, שאין אינטראקציה ביניהם, אלא אם זה הורים או מורים שמחנכים את הילדים (כלומר, אינטראקציה חד-כיוונית). כשהיו מדברים איתי על חברים שלהם שפגשתי בעבר, אז בנוסף לשמם, תמיד היו מציינים שהם ההורים של הילדים שלהם, גם אם זה בעצם בעיקר את אותם חברים שהכרתי ולא ממש היה לי קשר כלשהו עם הילדים – ואם אני בכלל לא מכיר את הילדים שלהם, אז היו מציינים שהם "ההורים" של הכלבים שלהם. כי אלה מבוגרים, וילדים לא מכירים מבוגרים, הם לא חלק מעולמם. כל המבוגרים אותו דבר בעיניהם: יצורים מוזרים שהם לא יבינו (אבל חייבים לכבד) עד שהם יתבגרו בעצמם ביום מן הימים בעתיד הרחוק, כשאנחנו נחליט שהם הגיעו למעמד הנכסף הזה. אם אנחנו רוצים שהם יידעו על מי אנחנו מדברים, צריך איכשהו לקשר אותם למישהו מעולמו של הילד.

ולא רק שאין אינטראקציה בין מבוגרים לילדים – גם לא צריכה להיות. יש באנגלית ביטוי, שאמנם היום נחשב מיושן, אבל הוא אפיין את הגישה של הוריי, גם אם לא זכור לי שאי פעם השתמשו בו בצורה כזאת מפורשת: children are to be seen and not heard – על ילדים להיראות ולא להישמע. כלומר, כשבאים אורחים, אז אתם תהיו ילדים למופת ותַראו כמה שאתם מחונכים ומתנהגים יפה ובעיקר בשקט (ויוכלו לראות איזה הורים טובים יש לכם ואיך הם חינכו אתכם היטב), ואז אתם יכולים ללכת לחדר ולעשות את כל אותם דברים שילדים עושים בעולמם שלהם מבלי להפריע לנו. אם אתם נשארים, אז עליכם להיות בשקט ולא להפריע.

כבר בגיל צעיר שמתי לב שיש שני סוגי אנשים בעולם: כאלה שאוהבים ילדים ונקשרים אליהם, וכאלה שלא מבינים ילדים והם לא מעניינים אותם. לכאורה מפתיע שאמי מורה למרות שהיא מהסוג השני, אבל זה בעצם רק משקף צורך שלה לחנך ולעצב ילדים שיגדלו להיות מבוגרים אחראים שחושבים נכון, משתלבים היטב בחברה ומתנהגים על פי כלליה. אני אישית מאוד מתחבר לילדים, וילדים אוהבים אותי. הם מסקרנים אותי. אני אוהב לראות איך הם תופסים את העולם ולומדים. כשהיו באים אלינו אורחים והייתי מזהה בן אדם כזה אז בדרך כלל הייתה איזושהי כימיה בינינו. הייתי מזהה אצלו את אותה סקרנות והייתי רוצה לדבר איתו ולהראות לו דברים. אבל מה שאני זוכר זה שכשאמא שלי ראתה אותי מנסה לשוחח עם מבוגר מעבר למילות הנימוסין המצופות ממני (כמוך נולדו להנעים פטפוטים), או אולי חלילה בהתלהבות ולא בשוויון נפש של מבוגרים, אז היא הייתה אומרת לי לא להציק. אני הרי לא באמת אמור להישמע.

מה "מציק"? למה "מציק"? בסך הכל רציתי לדבר איתו, להראות לו משהו. הוא נראה לי בן אדם מעניין. אבל אמא שלי לא באמת האמינה שיכולה להיות אינטראקציה בין מבוגר לילד. היא לא יכלה להעלות על דעתה מה פתאום יהיה לילד מה להגיד למבוגר, ולמה שזה יעניין את המבוגר. אולי אני מעניק יותר מדי משמעות לאמירה סתמית של אמי. אולי אפילו באמת הצקתי. ובכל מקרה, היא התכוונה רק לנסיונות שלי לדבר עם מבוגרים; ילדים זה עולם אחר שלא צריך לקחת באותה רצינות, כך שאין בעיה שאדבר עם ילדים. זה אפילו רצוי והיא עודדה אותי ליצור קשר עם ילדים אחרים, אם כי האינטראקציה הזאת הייתה מבוקרת כדי לוודא שאני לא עושה טעויות ומתנהג לא בסדר. אבל האמירה הזאת, ורוח הדברים שאפיינה את הגישה של אמי הדהדה אצלי למשך כל חיי והעצימה את הרתיעה הטבעית שלי מאנשים. למדתי שאנשים לא באמת רוצים לדבר איתי, שאני מטרד ושמה שיש לי לשתף ולהראות לא באמת מעניין אחרים.

מסר אחר שגדלתי עליו היה: אף אחד לא חייב לך שום דבר. תמיד כשהיינו הולכים לחברים – חברים שלי או של ההורים שלי – אז אמא שלי הייתה אומרת לי לא לבקש דברים. הם לא שם בשביל לשרת אותך. אף אחד לא חייב לך שום דבר. אתה רעב? תחכה שיציעו לך. וגם אם מציעים לך, אז רק אם זאת לא טרחה. כי יכול להיות שהם מציעים לך מתוך נימוס או רק בגלל שהם חושבים שאתה רוצה (וזאת לא סיבה לגיטימית, להיפך). אז עדיף שתסרב בנימוס. אתה מגיע ושואלים אותך אם אתה רוצה משהו? לא תודה, אני לא צריך שום דבר. ואתה בטח שלא צריך לבקש שיכינו לך משהו מיוחד. אם אתה אוכל איתם, אז אתה תאכל מה שהם אוכלים. גם אם זה לא טעים לך. טרחו בשבילך, אז אתה תעריך את זה ותאכל.

תמיד כשהייתי מגיע לאנשים והיו מביאים לי דברים – בטח שאם זה דברים טעימים שלא היו אצלנו בבית בגלל שילדים לא צריכים לאכול דברים כאלה – או עושים למעני משהו, אז הייתי מרגיש עם זה לא נעים. זה לא מגיע לי. אני זוכר שהלכתי פעם אחרי בית ספר להביא שיעורים לילדה שהייתה חולה באותו יום. אמא שלה הביאה לי חפיסת שוקולד שלמה כתודה שבאתי. הרגשתי כל כך לא נעים, כאילו שאני עושה משהו לא בסדר. ידעתי שאסור לי לקבל את זה. אבל האמא התעקשה.

האיסור על לבקש דברים גם לא היה מוגבל להורים אחרים. הורים אחרים שלוקחים את הילדים שלהם לקניות או לסידורים בעיר חוששים מכך שהילד יראה משהו שהוא רוצה ויבקש ויתעקש ויבכה עד שהם לא יוכלו לשאת את זה עוד וייכנעו ללחץ. אני נזכר איך כשהיינו ילדים אז יותר מכל דבר אחר רצינו כלב. כמובן שהוריי סירבו.

"כשיהיה לנו בית משלנו, עם חצר, אז יהיה לכם."

יום אחד, כשהייתי בן שמונה או תשע ראיתי את השכנה שלנו חוזרת הביתה עם הבנות שלה...ועם גורת כלבים חדשה שלא הייתה להם קודם: כלבת פודל שחורה ומתולתלת. כמובן שנורא התרגשתי וקינאתי. אמרתי לאמא שלי: הנה, תמר קנתה לבנות שלה כלבה. ואמא שלי, מצדה, נתנה לשכנה מבט מאוכזב על שנכנעה ושברה את החזית המאוחדת שאמורה להיות למבוגרים מול ילדיהם.

"נשברתי," ענתה השכנה להאשמה הטלפתית, משפילה את מבטה. לעולם לא אשכח את המבט של השכנה, ששידר בושה בהודאה בחולשתה מול ילדיה.

אבל אמא שלי מעולם לא הייתה חלשה. על כלב בכלל לא היה על מה לדבר. גם לא כשעברנו לבית משלנו עם חצר. אבל גם לא על דברים יותר קטנים ושוליים. תמיד כשהיינו הולכים לאן שהוא אז הייתי מקווה שהיא תקנה לי גלידה. אבל אני זוכר את הפעם שביקשתי ואמי החליטה שהיא תחנך אותי לא לבוא אליה בדרישות או אפילו בבקשות.

"אם תבקש, אז לא תקבל," היא אמרה. "אפילו אם אחרת הייתי קונה לך."

זה היה הכלל. בשביל לממש רצון שלי, נאלצתי שהוריי (או לפחות אמי; מאבא שלי היה אפשר לבקש, והוא בדרך כלל גם היה מסכים...אם אמא שלי לא הייתה מונעת את זה) יזהו את זה בעצמם ויחליטו שזה מגיע לי. ביטוי הרצונות שלי זה דבר מציק ואסור.

התחושה הזאת כאילו אני מטרד ושאנשים לא רוצים בחברתי ליוותה אותי תמיד. אני נזכר בפעם הראשונה שישנתי אצל חברי שלומי, בערך בגיל שש או שבע. באותו ערב שיחקנו כהרגלנו והכל היה כפי שהיה בכל הפעמים האחרות שהייתי אצלו. תיאמנו מראש שאני אשן אצלו, אז נערכנו לזה והלכנו לישון יחד. למחרת בבוקר, התעוררתי מוקדם – תמיד התקשיתי לישון במיטות זרות – והתחלתי להרגיש הרבה ספקות וחששות. אני אמור להיות פה? הם באמת התכוונו שאני אשן פה? הם יזכרו שהם הזמינו אותי? הם יכעסו? לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי לברוח כי בטח ההורים של שלומי בבית והם יראו אותי. חוץ מזה שבכל זאת זכרתי שהם הזמינו אותי (או שמא זה נדמה לי, או שלא הבנתי נכון?), אז אולי בכל זאת הם יצפו שאני כן אהיה שם. וגם, זה היה אתמול; אולי הם שינו את דעתם. איך אני יכול לדעת?

אז בזמן ששלומי ישן, החלטתי שאני לא בדיוק אסתתר, אבל אדאג להיות במקום שלא יראו אותי, כדי שאוכל לראות איך שלומי ומשפחתו מגיבים. מצאתי לי מקום בין המיטה לשולחן כתיבה, מאחורי הכסא, כך שלא יראו אותי לא מהמיטה ולא מדלת הכניסה לחדר, ושיחקתי שם בלגו עד ששלומי יתעורר. אחרי די הרבה זמן אמא של שלומי נכנסה. הייתי דרוך לראות מה היא תגיד.

"איפה רמי?" היא שאלה. זה עבד. גם היא לא ראתה אותי, וגם קיבלתי אישור שיודעים שאני שם ושזה בסדר. קמתי ממאחורי הכסא והסברתי ששיחקתי שם בלגו.

כמובן שהרתיעה הזאת מאנשים והאמונה שלא באמת רוצים בחברתי הן מכשול קשה במיוחד ליצירת קשרים חדשים. אבל בילדותי ברמת השרון היו לי חברים. איך זה קרה? יכול שלא תמיד הייתי כזה מתבודד?

ניסיתי לחשוב איך נוצרו החברויות האלה. מתוך כל החברים שהיו לי בבית הספר היסודי, רק עם שלומי אני זוכר איך החברות הזאת נוצרה. ביומי הראשון בכיתה ב' הגעתי לחצר בית הספר איפה שכל הילדים עמדו לפי כיתתם. כשחיפשתי את כיתתי אז ראיתי את הילדים שלמדתי איתם בכיתה א' עומדים מאחורי מורה שלא הכרתי, ובראש השורה עמד ילד חדש שלא הכרתי. שלומי הגיע אלינו באותה שנה כשמשפחתו עברה לרמת השרון מקיבוץ מעגן מיכאל. קיבוצניק? זה סיקרן אותי. זה היה אקזוטי. והוא מצדו לא הכיר אף אחד. תיארתי לעצמי שהוא עלול להיות בודד ומנודה בגלל שהוא זר וממושקף (באותם ימים מעטים מאוד מהילדים בני השש הרכיבו משקפיים; זה נחשב כמעט נכות), אז הרגשתי אחריות להיות חבר שלו. היינו חברים במשך כל שאר השנים שלנו בבית הספר היסודי.

שתי חברויות אחרות שהיו לי נוצרו עוד בגן חובה: בתקופה הפרה-היסטורית בה הנשכח רב מן הזכור. שם הכרתי את עידו ואת מוטי. אני לא זוכר איך הכרנו, אבל אולי זה קשור לכך שאמא של עידו הייתה אמריקאית, בעוד מוטי ומשפחתו עלו מאורוגוואי כמה שנים קודם. אני מדמיין שאמי התחברה לאמהות של שני הילדים האלה והן שידכו בינינו. מעניין שאלו היו שתי החברויות הכי קרובות שלי, למרות שאף אחד מהם לא המשיך ללמוד איתי בשנים הבאות.

מוטי אמנם המשיך לאותו בית ספר בו אני אלמד, אבל זה היה בכיתת ביניים הנקראת א' גנית, שלא בדיוק הבנתי מה זה אומר. לאחר שנה משפחתו עברה לדירה אחרת ברמת השרון והוא עבר לבית ספר אחר, אם כי הוא עדיין גר מספיק קרוב שאוכל להמשיך להיות איתו בקשר ולהיפגש עמו. החברות עם מוטי הייתה יותר רחבה מאשר רק שנינו. אחיו הגדול למד באותה כיתה עם אחי הגדול, ואף הם היו חברים. כך גם ההורים שלנו נהיו חברים. שמרנו על קשר במשך כל שנותינו בבית הספר היסודי. למעשה, אפילו כשחזרתי לארץ עשר שנים אחרי שירדנו, חידשתי עמו את הקשר והתארחתי אצל משפחתו באחד השבועות הראשונים שלי בארץ.

עידו המשיך לאחר הגן לבית ספר אחר. משפחתו עברה דירה כל שנה בשנים הראשונות של היכרותנו, אבל נשארה ברמת השרון, כך שנשארנו חברים למרות שלא למדנו יחד. לבסוף, בכיתה ד', הוא עבר לרחוב הסמוך לבית הספר שלי והצטרף לכיתה שלי עד סוף בית הספר היסודי. מבין כל החברים שהיו לי, הוא כנראה היה החבר הכי קרוב. היינו מאוד דומים באופי.

כעשרים שנה יותר מאוחר, דודה שלי תכיר לי שיטה בפסיכולוגיה לקטלוג אישיויות. שיטה זו, שתוארה על ידי האם ובת מאיירס-בריגס, מדברת על ארבעה צירים באישיות, שעל פי מיקומם של אנשים בקצה זה או אחר של ארבעת הצירים האלו, הם מתחלקים ל-16 טיפוסים שונים. דייויד קירסי, בספרו Please Understand Me, שהיה מוכר יותר לפני מספר עשורים, חילק את 16 הטיפוסים האלה לארבעה טמפרמנטים או מזגים. ציר אחד חשוב, הלקוח ממימד אותו טבע הפסיכולוג הידוע קארל יונג, מבדיל בין אנשים "תחושתיים," שעיקר התייחסותם ואזורי הנוחות שלהם מתמקדים בדברים קונקרטיים שניתן לחוות אותם בחושינו ב-"כאן ועכשיו", לבין אנשים רעיוניים או "אינטואיטיביים," המעדיפים להתמקד ברעיונות, דמיונות, עקרונות, ושאר דברים אבסטרקטים. כשהתכונה ה-"אינטואיטיבית" משתלבת עם נטייה לקבלת החלטות ובחינת העולם על בסיס חשיבה הגיונית-אובייקטיבית אז מתקבל מזג שקירסי קרא לו "רציונלי" – כשהכוונה היא תכונת אופי ולא תיאור שיפוטי של פעולה או מחשבה זו או אחרת. דוגמאות בולטות לאנשים כאלה הם ניוטון, איינשטיין, צ'רצ'יל, בן גוריון, שמעון פרס, ירון לונדון. זאת לעומת חשיבה רגשית-סובייקטיבית, שבשילוב עם נטייה "אינטואיטיבית" יוצרת טמפרמנט שקירסי קרא לו "אידאליסט", דוגמת אמא תרזה, הנסיכה דיאנה, ג'ון לנון, נעמי שמר, אהוד מנור.

אז עידו ואני היינו ילדים "רציונליים" שאוהבים לדבר ולחשוב על הדברים החשובים בחיים – רעיונות, תהליכים שקורים בחברה ובעולם, משמעויות של דברים – היינו מתכננים תכניות שונות ומשונות, מדמיינים דברים ומרבים לעסוק ב-"מה אם." שנינו גם היינו מופנמים (ציר נוסף על פי תורתו של יונג, שמשמש להבחין בין טיפוסים של מאיירס-בריגס) שלא מתחברים בקלות לשאר החברה. אין הרבה טיפוסים כאלה בעולם, אבל כשהם מוצאים אחד את השני אז יש הרבה שפה משותפת.

לאחר שירדתי לארה"ב, ניסיתי לשמור על קשר עם חברי הילדות שלי – אלו שידעו את הסוד הכמוס על מעברי. היינו מתכתבים במכתבים ממש, כמו פעם (זה באמת היה פעם): כאלו ששמים במעטפה עם בול, זורקים בתיבת הדואר, וצריך לחכות שבוע-שבועיים עד שיגיע ועוד שבוע-שבועיים עד שתגיע התשובה, תלוי כמה זמן לוקח לחבר לענות. כשהייתי בכיתה ח' אז התבקשנו בשיעור דמוי-חברה להביא את החפץ היקר לנו מכל ולהציג אותו בפני הכיתה. אני, כ-"אינטואיטיבי" שלא מתחבר לדברים גשמיים של הכאן ועכשיו אלא לרעיונות נשגבים שברומו של עולם, הבאתי את הדבר הכי קרוב שמהווה ביטוי גשמי לדבר הרגשי שהיה יקר לי מכל: המכתבים מהחברים. ביקשו ממני והקראתי אחד מהם בקול – מתחילתו עד סופו. עדיין יש לי את כל המכתבים ההם בשידה ליד מיטתי.  

היו חברים שהמשמעת שלהם והרצון לשמור על קשר עם החבר שעבר לאמריקה ושהם אולי לא יראו עוד גרם להם להקפיד יותר, וכאלה שהמשיכו בחייהם בלעדיי והפסיקו לכתוב אחרי תקופה מסוימת: מי יותר ומי פחות. מעניין שהחבר שהתכתב איתי למשך התקופה הארוכה ביותר אמנם היה מהמעגל הראשון של החברים שלי – הוא היה אחד מרביעיית חברים מגובשת שתמיד היינו עושים הכל ביחד – אבל מתוך אלה שהתכתבתי איתם, החברות שלי איתו במשך התקופה בה גרתי בארץ כנראה הייתה הכי חלשה. אני לא יודע אם אי פעם נפגשתי איתו לבד ולא כחלק מהחבורה. מצד שני, עידו, חברי הקרוב ביותר עוד מהגן, שהיינו חברים במשך שנים (כמה זה שלוש שנים בחייו של ילד בן שמונה – נצח) למרות שלא למדנו באותה כיתה או אפילו באותו בית ספר, לא כתב לי. במכתבי היחיד ממנו הוא נזף בי – בשפה רשמית וגבוהה, כפי שראוי להשתמש בה במכתבים – על איך שאני לא צריך לנדנד לו שיכתוב כל כך הרבה ואם הוא יכתוב פחות אז זה גם בסדר. יותר לא שמעתי ממנו עד לביקור מולדת שעשיתי כעבור ארבע שנים.

חוץ מעידו וממני, שני החברים האחרים ברביעייה היו איתי ויואב. ארבעתנו היינו יוצאים לבלות ביחד, רואים סרטים, חוגגים יחד ימי הולדת. כשניסיתי לחשוב על הקושי שלי בליצור חברים, אז ניסיתי להיזכר איך נהייתי חבר של איתי ויואב. לדעתי זה היה רק בכיתה ב' שהתחלנו להיות חברים, למרות ששניהם היו איתי גם בכיתה א'. זכרתי שההיכרות הקרובה שלי עם יואב (חוץ מזה שהוא היה בכיתה שלי) הייתה דרך איתי. אבל איך נהייתי חבר של איתי? עד שנזכרתי: יובל. הוא היה החוליה החסרה. יובל היה חבר שלי עוד לפני איתי. למעשה, הוא היה חבר שלי עוד מהגן. יובל למד איתנו עד כיתה ד', אז עבר לעיר אחרת והקשר נותק. בפגישת מחזור בה השתתפתי, ממש התאכזבתי לדעת שהוא לא זוכר אותי כיום. הייתי בטוח שאם הוא זוכר מישהו מבית הספר היסודי אז זה יהיה אני, כי הייתי מחבריו הכי קרובים. אבל להפתעתי, לא היה לו מושג מי אני.

אם כן, חברי הילדות שלי, אלו שהיו תבנית נוף מולדתי, היו אלו שיצרתי – או שיצרו עבורי – באותה תקופה פרה-היסטורית בגן שאבדה בתהום השיכחה. אלו שהיו שם מאז ומעולם, ואותם חברים נוספים שהם הביאו וחיברו בינינו.

ביהדות, כאשר חג מתרחש בסמוך לשבת, אז כדי לא להשאיר את היהודים שומרי המצוות ללא אש לבישול למשך תקופה כל כך ממושכת וכדי לא לפגוע בעונג החג או השבת, אז יש היתר להעביר אש למטרת הכנת וחימום אוכל. כלומר, אסור להדליק אש חדשה, אבל מותר להשאיר אש דולקת, ובמקרה הצורך להעביר אותה מהתנור לכיריים, להזין אותה בגז, וכו'. כך גם אני. אני יכול ליהנות מחברות קיימת. ואם חבר מצרף חבר נוסף, אז עם הזמן הוא יוכל להיות חבר שלי בזכות עצמו וגם להביא חברים חדשים. אם כזאת אש קיימת של אנשים אחרים תתרחב בזמן שאני בסביבה, או תידלק יש מאין (איך אנשים עושים את זה?) ותכלול גם אותי, אז גם אני אוכל להיכלל בתוך חברות כזאת. אבל להדליק אש חדשה אני לא יכול.

0 תגובות
סטטיסט בשלג
07/12/2017 21:25
רם גרשון
חיים בארהב, גיל ההתבגרות, זרות, בדידות

ויעקב ובניו ירדו ארה"בה כי כבד הרעב בארץ כנען ויעקב ואשתו לא יכלו לגמור את החודש. ניסחה זאת יפה פקידה במשרד לקליטת עלייה שהייתי אצלה לאחר שובי לארץ: הוּרדתי מהארץ.


אחי הצעיר, ליאור, התחיל ללמוד בכיתה ב' באחד מבתי הספר היהודיים ששימש את ילדי הפרברים היהודים של שיקאגו, בו גם אמי תלַמד החל מהשנה שאחרי שהשתקענו שם (בשנה הראשונה שלנו בארה"ב היא אמרה לאבא שלי: רצית אמריקה כי באמריקה מרוויחים יותר כסף? אז תעבוד אתה ואני אשאר בבית). בארץ, היהדות היא מובן מאליו, אבל בחו"ל אם חשוב לך להיות יהודי וגם לדעת מה זה אומר אז זה לא משהו שלומדים בבית ספר עממי. אחי הגדול, רועי,‏‏ כבר היה בתיכון, אז הוא הלך לבית ספר עממי. כבר היו לו תשע שנות לימוד בארץ: הוא יודע עברית מספיק טוב וגם דבר או שניים על יהדות; לא צריך להתמקצע בזה. ואני, למרות שהייתי בחטיבה, ואותו בית ספר יהודי כלל גם חטיבת ביניים הממשיכה עד כיתה ח', הוריי החליטו שבזמן שנותר לי בבית ספר היהודי לא ילמדו אותי יותר יהדות ועברית ממה שכבר למדתי בארץ, אז שלחו גם אותי לבית ספר עממי.


ליומי הראשון בבית הספר החדש אמי ליוותה אותי, כדי לעזור לי להכיר את בית הספר, לראות איפה התא בו אשמור את חפציי, לראות את מערכת השעות שלי, לאילו כיתות אני צריך להגיע ומתי, ולפגוש את המורים. בכל זאת, זה עולם זר ומוזר ושונה ממה שהכרתי עד עכשיו. לשמחתי זה היה לפני שהאוטובוסים של ההסעות עם שאר הילדים הגיעו. אולי לאמי הייתה בכל זאת מספיק מודעות לדעת שזה היה ממש מביך לילד בכיתה ז' שאמא שלו מלווה אותו לבית ספר, ושהמודעות הזאת למבוכה מנעה ממנה באופן חריג מלהביך אותי לפני כולם (כי בעצם אין סיבה בשבילי להיות נבוך, אז זה לא צריך להשפיע על התוכניות ועל מה שאני חושבת שנכון לעשות). או שאולי פשוט רצתה לוודא שנספיק את סיור ההיכרות שלנו לפני תחילת הלימודים.


דבר אחד לכאורה פעוט שאמי אמרה לי באותו יום ליווה אותי במשך כל חיי בארה"ב, למרות שלא הייתי מודע להשלכות של זה עוד זמן רב, ואולי אפילו עד אחרי שובי לארץ: אל תיתן להם לקרוא לך Ram – בהגייה אמריקאית עם תנועה ארוכה, ולא עם קמץ עברי – זה לא השם שלך. על רמי ויתרנו מיד: לא צריך להכביד עליהם יותר מדי עם עוד הברה מיותרת, וממילא רם הוא גם שמי, ואולי אפילו יותר מתאים לגילי מרמי. כבר שמעתי על לא מעט ישראלים עם שמות שנהיים מביכים כשאומרים אותם באנגלית: דרור, דור, שי, אור, אלון, אסנת, שלא לדבר על אלה המכילים חי"ת, אותם אין סיכוי שאמריקאים יוכלו להגות. לפחות המילה ram היא מילה נייטרלית באנגלית (פירושה אייל או ראם) ואולי אפילו יכולה להיות שֵם. אבל אני נאלצתי לתקן אותם בכל פעם שהקריאו את שמי בכיתה. אפילו קיבלתי את זה בהסכמה, ובשנים שחלפו היה ברור לי – מתוך דחף פנימי והגדרת זהות עצמית, לא בגלל שזה מה שאמא שלי אמרה לי – שצריך להסביר לכל מי שאפגוש איך לומר את שמי ולא לקבל את הנטייה הטבעית שלו לקרוא לי בשם שהוא לא שלי.


בפרק אחד של מסע בין כוכבים פגשה אשת סגל חדשה את האנדרואיד דֵייטה. כשקראה לו דאטה, כפי שהבריטים נוהגים להגות מילה זו, תיקן אותה. והיא, שהופתעה וחשבה שהאנדרואיד נעלב, אמרה: דייטה, דאטה, מה זה משנה? הוא ענה בתשובה שהדהדה אצלי במשך כל כך הרבה שנים: האחד הוא שמי, השני לא. שמי היה משהו שהייתי צריך לבסס ולהסביר מחדש בכל פעם שפגשתי מישהו חדש. קוראים לי רם. זה שם ישראלי. כך יש לומר אותו.


אבל מה שהקשה היה המבטא שלי. ברור שהאמריקאים לא יוכלו לבטא את שמי ברי"ש גרונית כפי שעושים בעברית. לא הייתה לי שום ציפייה לכך. הבעיה הייתה שלי לא היה R אמריקאי, כך שהתקשיתי מאוד לתקן אותם. הייתה לי אנגלית ברמה לא רעה בכלל, ולא התקשיתי לעקוב אחרי הלימודים והשיחות של הילדים והמורים האחרים, ואפילו יכולתי להתבטא היטב בעל פה ובכתב. אבל את שמי לא יכולתי להגיד בצורה מובנת לאוזן אמריקאית. בספר המחזור שלי בסוף כיתה י"ב (!), שש שנים לאחר המקרה המתואר, כתב לי חבר על זכרונותיו הראשונים שלי, על המורה שבמשך כל השנה כשהייתה קוראת בשמי הייתה שוברת את השיניים ואת הגרון בנסיונה לשחזר את שמי כפי שהייתי אומר אותו כשתיקנתי אותה בדרך היחידה שידעתי. ואני בסך הכל רציתי שתבטא את התנועה היחידה בשמי בקמץ ולא ב-a אמריקאי. הנסיון שלה לבטא את שמי בדרך שלא יכלה לעשות ושצורמת לאוזן המורגלת לאנגלית נשמע מביך ואפילו לועג, למרות שברור לי שזאת לא הייתה כוונתה.


רק בשנה השנייה שלי בארה"ב נשלחתי לקלינאית תקשורת כדי שאוכל ללמוד ולהתאמן על המבטא שלי. היא הייתה מוציאה אותי מהשיעורים והיינו מתאמנים על ביטוי מילים עם R בתחילתן, בסופן, באמצען, או בשילוב עם עיצורים אחרים, תוך כדי שהיא מסבירה לי איפה לשים את הלשון. מה פתאום משתמשים בלשון בשביל להגיד רי"ש! הייתי הולך לתרגולים האלה כל פעם שבאה לקחת אותי. אני הרי ילד צייתן שעושה מה שאומרים לו. אבל לא הייתה לי סבלנות לזה. תמיד הייתי טוב בלימודים. אהבתי ללמוד ולהרחיב את הידע שלי בכל תחום. אבל כאן מדובר במשהו מעשי, ובזה אף פעם לא הצטיינתי: לא בספורט, לא במוזיקה, ולא במשחקים עם הלשון בשביל להפיק צלילים משונים בגלל שהאמריקאים לא יודעים להגיד או אפילו לשמוע רי"ש.


אז המבטא שלי בתחילת דרכי ושמי שניהם תרמו לביסוסי כנטע זר. תמיד הייתי הישראלי. בתיכון היה לי מורה לספרדית שהיה מדביק כינוי לכל אחד בכיתה. לא היה תלמיד אחד לו היה קורא בשמו. הכינוי שלי היה Israelito. המורה אהב אותי ואני אהבתי אותו. הייתי התלמיד האהוב עליו ולא הייתה שם טיפה אחת של לעג או זלזול. זה גם לא התקבל בלעג בעיני התלמידים האחרים וזה אפילו לא הביך אותי (אולי בפעמים הראשונות). אבל המילה שהכי התאימה בעיניו לקרוא לי בה הייתה ישראלי.


עצם הגעתי מישראל לא הייתה בעיה. ארה"ב היא אומה שמתגאה בגיוון שלה, וקליטת אנשים מכל העולם היא לא רק שלא מכשול לאמריקאיות, אלא היא מאוד חשובה לאמריקאים ואפילו מרכיב חשוב בזהות האמריקאית. כולם היו מהגרים מתישהו. ואף אחד לא היה אמריקאי תמיד, דורות ודורות אחורנית. להיות אמריקאי "סטנדרטי," זה משעמם במקרה הטוב. המודל הסטנדרטי לכאורה מתואר כ-White Anglo-Saxon Protestant: לבן, נוצרי לא קתולי, ממוצא אנגלי/מערב אירופי. כשקוראים למישהו בראשי התיבות WASP (צרעה, במקרה או שלא), אז זאת מילת גנאי שמזוהה עם עליונות, התנשאות, וניכור או דיכוי של מיעוטים ומהגרים (כמו שמתחיל להיות עם המילה "אשכנזי" בארץ). זה גם אומר שאתה בין היחידים, למרבה האירוניה, שלא מיוחד.


אני זוכר באחד המכתבים שכתבתי לחבר בארץ לאחר תחילת שנת הלימודים הראשונה, סיפרתי על המגוון העצום של הילדים שכולם באים ממוצא אחר: אמריקאים "סטנדרטיים", שחורים, ילדים ממוצא יפני, סיני, הודים הינדים, הודים מוסלמים, פולנים, רוסים, היספנים, ילד אחד שהגיע מסעודיה באותה שנה איתי, וקהילה גדולה של ערבים נוצרים יוצאי עיראק. בארץ נוטים לדבר על כור היתוך, אבל באמריקה נתקלתי במודל נוסף לתאר מצב כזה: במקום כור היתוך, בו מוסיפים מגוון של חומרים ומתיכים אותם יחד עד שכולם מאבדים את צורתם ואופיים המקוריים ונהיים אותו דבר, מדברים על סלט – גם כשחותכים את כל הירקות יחד לסלט אחד, לכל אחד מהירקות יש זהות משלו ואפשר בקלות להבדיל ביניהם. העגבנייה היא עגבנייה, והמלפפון הוא מלפפון, והגזר הוא גזר. ומרגע שאתה מגיע לאמריקה בכוונה לגור שם, לא משנה מאיפה באת, אתה אמריקאי, לא במקום אלא בנוסף להיותך ממקום אחר.


אבל לפני שהתחלתי ללמוד שם, לא ידעתי את זה. לפני שעברנו לארה"ב, קינן בדמיוני איזשהו חשש מאנטישמיות – כי הרי ידוע שבגולה יש אנטישמיות, בשביל זה יש לנו את ארץ ישראל, בשביל שהיהודים יוכלו לברוח מהאנטישמיות – או שחששתי שלפחות לא יידעו מה זה יהודי ולא ידעו למה אני נמנע מלאכול דברים מסוימים, או שאצטרך להסביר למורים חשדנים למה אני לא בא לבית ספר בחגים מוזרים. אני אוכל לעשות זאת? הם יקבלו את זה? הם יצחקו עליי? או שאצטרך להסתיר את היותי יהודי ואת מה שזה אומר? בכלל, כל הנטל של ייצוג העם היהודי ייפול על הכתפיים המתבגרות שלי.


אבל די מהר החשש הזה התבדה לגמרי. למעשה, בפרבר בו גרנו, חיו הרבה יהודים. עשרות אחוזים. כיום המועצה המקומית סוגרת את בתי הספר העממיים בראש השנה וביום כיפור. כשאני למדתי שם לא סגרו את בתי הספר, אבל תמיד תהיתי איך נראו הלימודים ביום כיפור כשכרבע מהילדים והמורים לא באים לבית ספר. בכל אופן, כשסיפרתי שאני מישראל אז אחד אחרי השני היו אומרים לי: באמת? גם אני יהודי. וגם אני. אני גם יודע עברית. עברית? באמת? מה, אני אוכל לדבר עם מישהו כאן בעברית? אז הוכיחו לי. ומתברר שלא בדיוק מלמדים כאן ילדים עברית. אפילו לא את היהודים. לפחות לא את אלה שלומדים בבית הספר העממי. אבל איזה עברית ילדים יהודים בכיתה ז' כן יודעים? היו מקדמים את פניי בפסוקים מההפטרה שלהם ובברכות הנלוות לעלייה לתורה. בקול ובלחן המתאים.


לי עצמי מלאו 13 רק בכיתה ח', אבל כמו שאני מניח שקורה בארץ, עבור רוב שאר הילדים היהודים כיתה ז' הייתה שנת בר מצווה. וזה סחף גם את הלא יהודים. גם הבנות היהודיות בארה"ב חוגגות בת מצווה בגיל 13, כי באמריקה החילונית אין הבדלים בין המינים. היו טקסים בבתי הכנסת, אבל אליהם או שהילדים האחרים לא הוזמנו וזה היה עניין משפחתי בלבד, או שהם נשכחו בצל מסיבות הענק שהיו. ואלו היו העיקר. כל יום שני, בתחילת השבוע, הייתי רואה חולצות חדשות שהילדים לובשים, המפרסמות את אירוע בר המצווה המרהיב שהיה בסוף השבוע הקודם. ממש כמו חולצות שקונים במופעי רוק. לחלק מהאירועים היו חולצות שנלבשו על ידי רק קבוצה קטנה של ילדים. אולי כמו פריט אספנות נדיר. אבל עבור הילדים היותר פופולריים היה נדמה שכל השכבה לבשה את חולצת בר המצווה שלהם. ואני, למרות שחלקו איתי את ההפטרה ואת הברכות הנלוות, לא ראו לנכון להזמין אותי לאירוע עצמו. מתוך כשמונים ברי מצווה שהיו, הוזמנתי אולי לעשרה. ואף לא בת מצווה אחת.


נעלבתי? ברור. אבל מעבר לתחושת הדחייה מהילדים, הרגשתי שהמערכת מזניחה אותי ולא ממלאת את תפקידה. הם לא אמורים לדאוג שהילדים מכלילים את כולם ואין ילדים שנופלים בין הכסאות? בארץ מזמינים את כולם. לפחות ככה זה היה בכיתה שלי. אבל באמריקה זה לא ככה. באמריקה הגדולה, המתקדמת, ובעיקר האינדיווידואליסטית, כל אחד מחליט לעצמו מי החברים שלו. למורים אין מנדט לדחוק בילדים לכלול מישהו. זה לא עניינם. חברות זה עניין אישי, ואם מישהו לא רוצה להיות חבר של מישהו אחר, אז זאת החלטה אישית שלו ויש לכבד אותה.


פעם אחת בשיעור דמוי-חברה הראו לנו סרטון שלפחות את הכותרת ואת העיקר אני זוכר עד היום מרוב הזדהות. קראו לה cipher in the snow– סטטיסט בשלג. זה היה על נער שהיה בדרכו לבית ספר בהסעה העירונית ביום חורף קר ומושלג, כשביקש לרדת ומסיבה לא מוסברת הוא פשוט התמוטט בשלג ומת. כשנודע בבית הספר, אז התברר שאף אחד לא הכיר את הילד בכלל, או לפחות לא הודה בכך. הנהג שהיה מסיע אותו לבית הספר כל יום, הילדים שנסעו ולמדו איתו כל יום, ואפילו המורה שהילד הגדיר כאהוב עליו לא ידעו עליו שום דבר. אפילו במשפחה שלו הוא נחשב עוף מוזר. בלוויה שלו היו רק הוריו, הכומר, והמורה "האהוב" שנשלח בעל כורחו להיות הנציג של בית הספר. זה היה סרטון שנועד להעלות מודעות לילדים שנחבאים אל הכלים ונופלים בין הכסאות והציג תרחיש שאולי קצת מוגזם, אבל זה מצב שמאוד הזדהיתי איתו.


איך זה קורה? חוץ מהאינדיווידואליות הקיצונית שרווחת שם, אחת הסיבות להיעדר מסגרת מכלילה שמעודדת יצירת חברויות היא שאין באמריקה כיתות. כשחזרתי לארץ, שאלו אותי שני נערים מתבגרים במשפחה שאירחה אותי כמה ילדים היו אצלי בכיתה. סיפרתי שזה לא עובד ככה בארה"ב. בארץ, בתחילת השנה לוקחים קבוצה של כ-40 תלמידים, מגדירים אותם בהגדרה קבוצתית ככיתה, ומקצים להם חדר שיהיה הכיתה שלהם ומורה שיהיה המחנך שלהם. בין שיעור לשיעור התלמידים לרוב נשארים באותו חדר, והמורים של המקצועות השונים באים "להתארח" בכיתה של התלמידים. בדרך כלל אותה כיתה ממשיכה באותו הרכב גם בשנים הבאות. כך, לטוב ולרע, נוצרת קבוצה עם דינמיקה משלה, ועם זהות משלה. כל תלמיד הוא חלק מהקבוצה הזאת אם הוא רוצה או לא רוצה ואם הכיתה רוצה או לא רוצה. אם לא מזמינים מישהו אז זאת דחייה מכוונת. אחד הדברים החמורים ביותר שאפשר לעשות לילד בבית ספר בארץ זה חרם, או במילים אחרות: הוצאה מקבוצת הזהות והשארתו לבד, מנותק משאר הקבוצה.


בארה"ב לא יכול להיות חרם כי אין כזה דבר כיתה ואין קבוצה כזאת שיכולה לקבל החלטות ולפעול כיחידה חברתית. החברויות נוצרות (או שלא נוצרות) בין יחידים. אם כבר יש כיתה, אז היא של המורה, לא של התלמידים והיא מתקיימת רק למטרת שיעור יחיד, מקצוע אחד. בתחילת השנה כל מורה מקבל את החדר שלו, ומי שרשום לו במערכת שיהיה בשיעור שלו יבוא לאותה כיתה של אותו מורה למטרת השיעור הזה – הם מתארחים שם בכיתה שהיא לא באמת שלהם. בשיעור הבא, כל ילד ילך לכיתה אחרת עם תלמידים אחרים. גם אם יש שלושה או ארבעה מורים שמלמדים את אותו מקצוע לתלמידים מאותה שכבה, המערכת משייכת את התלמידים למורים באופן שרירותי, בלי לשאול אותם בכלל, כך שאתה לא יכול אפילו לבחור להיות עם אותם חברים בשיעורים השונים (כי בכל זאת, הרי כולם לומדים אנגלית וכולם לומדים מתמטיקה וכולם לומדים היסטוריה/מדעי החברה, אז למה שאני לא אהיה עם אותם ילדים?).


כך, הרכב כיתה זו או אחרת הוא די שרירותי ומשתנה בין שיעור לשיעור, דבר שלא כל כך מאפשר זהות קבוצתית לכיתה. נקודת הייחוס היא המחזור. אם בארץ הייתי בכיתה א'3 ו-ב'3 ו-ג'3, וכו', עם אותם ארבעים ילדים אחרים במשך שש שנים, אז בארה"ב אין מקבילה כזאת. הייתי רק ב-class of 1996, כלומר: המחזור שיסיים תיכון בשנה זו. ובשכבה יכולים להיות 200, או 300, או 400 ילדים ויותר. אחד החברים הכי טובים שלי מהתיכון היה איתי רק בשיעור אחד במהלך כל ארבע השנים שלנו בתיכון. עשרות תלמידים אחרים מהמחזור שלי לא היו איתי אי פעם באף שיעור. כשאני מסתכל על ספר המחזור שלי, אני רואה שרבים מאוד מהם אני לא הכרתי בכלל. גם לא תמיד הייתה הרבה אינטראקציה בין התלמידים במהלך השיעורים, כך שאפילו אם מישהו היה איתי רק במספר קטן של שיעורים, אני לא בהכרח אכיר אותו באמת, בעיקר אם אלה היו שיעורים שלא כללו הרבה השתתפות של התלמידים או דינמיקה קבוצתית.


ובאין קבוצה, למורים אין איך ואין מנדט להשפיע על דינמיקה קבוצתית. כל עוד לא מדובר בסכנה מיידית או חשש לשלומו של הילד, למורה אין מה לעשות והוא לא יראה את זה כתפקידו להתערב. גם אם מדובר בחשש לשלומו או להתפתחותו של הילד, או שיש צורך נקודתי, אז זה עניין שהמורה יעלה (או שלא) מול הגורמים המוסמכים לזה במערכת (ע"ע קלינאית תקשורת), שידונו על כך בינם לבין עצמם, או שיערבו את ההורים של הילד, ובמקום האחרון – אם זה הכרחי – את הילד עצמו. בשום אופן לא יעלו עניין של התייחסות לאחד הילדים מול כל הכיתה. זה ייחשב פגיעה חמורה בפרטיותו והשפלה של הילד.


אני נזכר איך בשיעור היסטוריה בכיתה ח' הייתה לנו משימה קבוצתית בה המורה חילק את הכיתה לשתי קבוצות, האחת נשארה איתו בכיתה והוטלה עליה משימה כלשהי, והחצי השני של הכיתה הוצא למסדרון ובמשך שבוע היה צריך לקרוא קטע מסוים, להמחיז אותו, להתאמן, ואז להציג בפני כל הכיתה. חצי מהציון היה על ההצגה עצמה, אותו נתן המורה לכל מי שהשתתף: ציון אחיד לכולם. אבל החצי השני היה על העבודה וההיערכות שנעשו במסדרון במשך אותו שבוע. ומכיוון שהמורה לא היה נוכח עם התלמידים במסדרון, הוא קבע שכל אחד מהילדים ייתן לכל אחד מהאחרים ציון על העבודה שעשה.


עבדנו על המחזה במשך אותו שבוע, הצגנו אותו, ואז הגיע הזמן לתת ציון. המורה חילק לכל מי שהשתתף דף עם השמות של כל המשתתפים ואמר שכדי שיהיה הוגן ושהילדים יוכלו להצביע על פי צו מצפונם, הוא לא יהיה נוכח בזמן ההצבעה. הוא יצא מהכיתה והטיל על אחד הילדים לאסוף את דפי ההצבעה לפני שיחזור. זאת הייתה אמורה להיות משימה קלה כי כנראה שהכללים החברתיים קובעים שכולם פשוט ייתנו לכולם את הציון המרבי: חמש נקודות. אבל אני הרגשתי את כובד האחריות של מתן ציון לאחר. זאת לא חוכמה לתת לכולם את אותו ציון רק כדי לרַצות אותם ושלא ישנאו אותך. תפקידו של המורה רציני וצריך לשקול את עבודתו של כל תלמיד כדי שיקבל את מה שהרוויח. חוץ מזה שזה לא הוגן שמי שהשקיע ועבד ועשה עבודה טובה יקבל את אותו ציון כמו תלמיד שרק התבדח והשתולל ואפילו לא ידע את הטקסטים שלו. אז לאלו שעבדו ברצינות ועשו עבודה טובה נתתי חמש נקודות, לאלו שעשו עבודה פחות טובה נתתי פחות, ולמי שזלזלו והשתוללו במשך כל השבוע נתתי ציון נמוך. את חלקם של הילדים שלא קיבלו ממני את הציון המרבי דווקא חיבבתי, אבל תפקידו של המורה להיות אובייקטיבי ולא לתת לרגשותיו להשפיע על הציון שהוא נותן. הם אולי לא יבינו, אבל אני מחויב לצו מצפוני.


יצא שהילד שהוטלה עליו המשימה לאסוף את הדפים נמנה עם אלו שלא לקחו את המשימה ברצינות ולא קיבלו ממני ציון טוב. כשאסף את הדף שלי, הוא הסתכל לראות מה נתתי לו, והכריז בקול רם ש-"רם נתן לכולם אחד. הוא לא חושב שאף אחד כאן טוב כמוהו." ניסיתי להסביר שזה לא נכון: היו כאלה שקיבלו ציונים גבוהים וכאלה שקיבלו ציונים נמוכים. אבל עד אז, אותו ילד כבר הראה את דף הניקוד שלי לכל מי שרצה לראות. יתרה מזאת, הוא חילק את הדפים חזרה לכל הילדים כדי שיוכלו לעדכן את הציון שלהם. ואכן הם עדכנו.


אם בן אדם אחד נותן ציון של אחד במקום חמש, אז ההשפעה היא זניחה בתוך רבעון שבו אפשר לקבל כחמש מאות נקודות ויותר. אבל אם עשרה או חמישה עשר ילדים נותנים לאותו בן אדם אחד במקום חמש, אז תהיה לזה השפעה של ממש. בסוף אותו יום לימודים, אחרי שכולם הלכו, הלכתי למורה וסיפרתי לו מה קרה, על סף (ואולי מעבר לסף) דמעות. הוא הבין ללבי ואמר שזה מאוד מצער, אבל הוא לא היה שם ולא יכול לתת לי ציון על מה שהיה, ואלו הכללים שנקבעו. ידיו כבולות.


תמיד קיבלתי ציונים טובים בבית ספר. זה היה חשוב לי. רק בתחום האקדמי יכולתי להוכיח את עצמי. אבל באותו רבעון קיבלתי את הציון הכי גרוע שאי פעם קיבלתי בשש שנות הלימודים שלי בבתי הספר בארה"ב. חישבתי שאילו הייתי מקבל אפילו חצי נקודה יותר, אז זה היה עושה את ההבדל בין הציון C שקיבלתי לציון B שיכולתי לקבל. זאת הייתה הפעם היחידה שהאות הזאת אי פעם הכתימה את התעודה שלי. שאלתי את המורה אם הייתי יכול להרוויח את חצי הנקודה הזאת בדרך אחרת, אבל כאמור: ידיו היו כבולות. קודם קראתי לשיעור היסטוריה, אבל למעשה השם שניתן לכיתה ההיא בבית הספר בו למדתי היה מדעי החברה. ובאמת היה לי שם שיעור מאוד חשוב בחברה.

0 תגובות
שלום, אני נוסע
01/12/2017 18:27
רם גרשון
החיים שלי, בדידות, משפחה, חברים, שינויים

אם תשאלו אותי מתי החלה הבדידות שלי, התשובה הברורה פשוטה. הייתי בן 11 אבל אני זוכר זאת היטב. זה נחקק בזכרוני עד היום. בדיוק חזרתי ממופע שעשינו בבית הספר לרגל חנוכה. ישבתי עם הורי בסלון והם שאלו אותי איך ארגיש אם נעבור לארה"ב.

 

אם הייתי מבוגר יותר אז אולי זה לא היה מכה בי בכזאת הפתעה. ההורים שלי התקשו להתפרנס. הם מעולם לא קיבלו את הקונספט הישראלי של לחיות במינוס מכסף שאין. כך שבשונה משאר הישראלים, ההורים שלי היו מוגבלים בכמות הכסף שהם יכולים להוציא. אם זה עולה יותר ממה שיש לי בבנק אז אני לא יכול לקנות את זה. אז בעוד לחבריי היו מחשב בבית, ומכשירי וידאו ומיקרוגל, לנו לא היה שום דבר מהדברים האלה. אפילו טלוויזיה צבעונית לא הייתה לנו עד שביקרנו בארה"ב שנה קודם לכן לרגל הבר-מצווה של אחי הגדול – כלומר, הוא עשה את טקס בר המצווה אצל סבא וסבתא שלנו בשיקאגו; זה לא היה טיול נופש לצורכי תיירות. בשש מתוך שבע השנים שחיינו ברמת השרון היה לנו מזגן בתוך ארגז עץ בחדר ששימש לחדר עבודה ומחסן, ואבא שלי לא התקין אותו עד כשנה לפני שנסענו כי יהיה יקר מדי להפעיל אותו ואנחנו יכולים בינתיים להסתדר בלי.

 

עשרים שנה מאוחר יותר, סבי סיפר לי שחשד באותו זמן שהוריי מתכוונים לרדת. הוא סיפר לי שכשביקר אצלנו בארץ בפעם האחרונה הוא חיפש דירות, לכאורה בשביל משפחתי שלי, אבל למעשה חיפש לעצמו ולסבתי. למרות שגר בארה"ב, סבי היה ציוני אדוק ויהודי מאמין. את סבתי פגש בפראג לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר ששניהם איבדו את שני הוריהם ומחצית מאחיהם ואחיותיהם. כשפגש את סבתי והם רצו להתחתן, סבי כבר ידע שהוא רוצה לחיות בארץ ישראל. הוא כבר ידע עברית – תמיד היה מספר על איך שכבר ביום למחרת שעלה לארץ היה מדבר עם אנשים ברחוב, והם לא היו מאמינים לו שרק עלה לארץ כשהעברית שלו הייתה כל כך טובה. הוא גם עבר הכשרה של הפלמ"ח בצ'כוסלובקיה כדי שיוכל להילחם במלחמת השחרור שהייתה אז בעיצומה. הוא תמיד נשמע מאוכזב כשסיפר שמיד כשהגיע לארץ בפעם הראשונה המלחמה נגמרה עוד לפני שהספיק להילחם בה. "הם שמעו שאני בא והרימו ידיים," היה אומר. בכל אופן, סבי אמר לסבתי שאם היא רוצה להתחתן אתו אז שתדע שזה אומר לעלות לארץ ולא לעבור לארה"ב עם משפחתה היחידה שנשארה לה. סבתי קיבלה את ברכתה של אחותה והם התחתנו ועלו לארץ. אולם לאחר מספר שנים המלחמות ופעולות הטרור הכריעו אותם. "באנו לישראל כדי שיהיה לנו מקום בטוח לחיות בו. לא יצאנו מהמחנות כדי להיות נרדפים גם בארץ שלנו." ועוד עכשיו גם היו להם שתי ילדות. אז לאחר פחות מעשור בארץ סבי וסבתי, אמי ודודתי ירדו לשיקאגו, שם הייתה לסבתי דודה ואחיה גם השתקעו שם.

 

כך, באותו ביקור של סבי וסבתי בארץ, הם כבר גרו בארה"ב כשלושים שנה. אך סבי לא ויתר על החלום הציוני. באותה עת הוא פרש לפנסיה וחשב שזה יכול להיות זמן מתאים לחזור לארץ ולגור בקרבת בתו ונכדיו. אבל הוא סיפר לי שבביקורו בארץ קיבל את הרושם שהוריי מתכוונים לרדת לארה"ב וידע שאם יגלה להם את כוונותיו אז זה עלול לשבש להשפיע להם על התכניות. כך גנז את תכניותיו. כמה שנים אחרי שחזרתי בעצמי לארץ – ואולי אפילו רק היום, שש שנים אחרי שהוא נפטר – הבנתי שבאיזשהו מקום הרגיש שהגשים את חלומו דרכי.

 

אז אמנם סבי חשד שהורי מתכוונים לעבור לארה"ב, אבל אני לא ידעתי עד ששאלו אותי את דעתי. לא באמת הייתי חלק מתהליך קבלת ההחלטות. כלומר, הוריי יגידו שהם לקחו בחשבון איך הילדים ירגישו. הם הרי מכירים את הילדים שלהם (הם ההורים, אז זה מובן מאליו שהם מבינים): הם כמונו, פשוט קטנים יותר ומבינים פחות, עם דעות לא מגובשות וילדותיות. הוריי אפילו תכננו את המעבר לזמן המתאים ביותר: אני אסיים בית ספר יסודי בסוף אותה שנה, ואחי הגדול יסיים חטיבת ביניים, כך שממילא אנחנו צריכים לעבור לבית ספר חדש.

 

היה ברור לי, כבר אז בגיל 11, שההחלטה כבר התקבלה. אני יכול לקבל אותה, או אני יכול לא לקבל אותה וההורים שלי יסבירו לי כמה שלדעתם צריך, עד שאראה שככה זה צריך להיות. ואם לא אבין גם אז, נו, אז מה לעשות? לך תבין ילדים. בסוף, כשהם יגדלו ויהיו מבוגרים כמונו, אז הם יבינו שצדקנו.

 

לא רק שהיה ברור לי שההחלטה כבר התקבלה, אלא שידעתי שדעתי גם לא באמת משנה. לא יכולה לשנות. כך שאני זוכר את השאלה, ואני זוכר את ההלם שלי ואת המבוכה שלי, אבל אני באמת לא זוכר את התשובה. היא לא הייתה חשובה. אני מאמין שהפגנתי השלמה עם גורל שנקבע על ידי הגורמים הקובעים את מסלול חיי.

 

אפילו ראיתי את החיובי. זה אמריקה. זאת עליית מדרגה. ליגה אחרת. יהיה טוב. גם סבא וסבתא שלי גרים שם ועוד משפחה. אפילו לא הייתי מוטרד במיוחד מהשפה כי גדלתי במשפחה דוברת אנגלית. אמי, כאמור, גדלה באזור שיקאגו, שם הכירה את אבי כשנסע לשם ללמוד אחרי הצבא. הם התחתנו שם, ושם גם נולד אחי הבכור, רועי. לאחר תקופה קצרה בה גרו בארץ, אז נולדתי גם אני, עברנו ארבעתנו חזרה לארה"ב לשנתיים, אז גם נולד אחי הקטן, ליאור. כך, זכרונותיי הראשונים הם מארה"ב ובאנגלית. גם כשחזרנו לארץ כשהייתי בן ארבע המשכנו לדבר אנגלית במשפחה. אמנם היה לי מבטא ישראלי בולט, עליו אחי הגדול (נטול המבטא, שכן בתקופה בה חיינו בארה"ב הוא כבר היה בבית ספר) אהב ללעוג, אבל ידעתי להגיד כל מה שרציתי באנגלית. בבית הספר, בזמן שרוב בני כיתתי למדו אנגלית לישראלים, אני ועוד 4-5 ילדים אחרים למדנו בשיעורים לדוברי אנגלית.

 

לא זכור לי שחשבתי על מה שאני הולך לאבד. אם ממילא אין לי מה לעשות בנידון, אז מה זה משנה? גם לא באמת ידעתי שלא אמצא תחליף באמריקה למה שאני הולך לאבד, כי לא ידעתי איך החיים שם יהיו. אבל זאת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מביקור שעשינו שם רק שנה קודם זכרתי את הבתים הגדולים והמרווחים, חצר קדמית ואחורית רחבות וירוקות בכל בית, כל כך הרבה ערוצים בטלוויזיה שתמיד יש מה לראות, לא כמו בארץ שיש רק ערוץ אחד ישראלי, אחד ירדני, ואחד לבנוני. בשיקאגו יש יותר סרטים. בשיקאגו יש מוזיקה טובה. בשיקאגו טלוויזיה מצוינת. בשיקאגו אנשים יותר אדיבים. הייתי מלא באשליות בקשר לשיקאגו. למה שיהיה ייאוש? לא חסר שם שום דבר. לא העליתי על דעתי שיכול להיות שאין באמריקה הגדולה והמתקדמת את מה שיש בארץ.

 

אז השלמתי עם המצב – כמו עם כל דבר אחר בחיי שנקבע על ידי גורמים חזקים ממני שלוקחים בחשבון את מה שטוב בשבילי ואת מה שאני רוצה, גם אם נדמה לי שאני לא רוצה את זה. אולי אפילו התרגשתי. אני זוכר את היממה האחרונה שלנו בארץ: ספרתי את השעות (בקול) עד שנראה את סבא וסבתא. אם אי אפשר למנוע משהו (וברור שזאת מעולם לא הייתה אופציה), אז לפחות לקבל את זה בזרועות פתוחות.

 

אבל בין אותה חנוכה לסוף שנת הלימודים הייתה עוד חצי שנה. היו לי עוד שישה חודשים בכיתה ו', כאשר אני יודע שאני לא אמשיך הלאה לכיתה הבאה עם אותם ילדים שגדלתי איתם בשש השנים האחרונות. איך אני מתמודד עם זה? איך אני מבשר לילדים האחרים?

 

למרות שכשהוריי שאלו אותי לראשונה ידעתי שזה כבר הוחלט, עצם העניין היה מאוד משמעותי בעיניי. כך היה אופיי מאז ומעולם, וזה בלט במיוחד כשהייתי ילד: לדברים בחיים, גם שהם לכאורה טריוויאליים ויומיומיים לשאר הילדים ואפילו למבוגרים, יש משמעויות הרבה יותר מרחיקות לכת ממה שנדמה. בבגרותי תמיד הזדהיתי עם הילדים הגיבורים בספריו של דויד גרוסמן – מומיק ב-"עיין ערך אהבה" ואהרון ב-"ספר הדקדוק הפנימי" – שרואים בדברים שקורים סביבם סימנים לדברים הרבה יותר חשובים ואירועים הרי גורל המסמלים גדולות ונצורות ומכילים רבדים רבים ועמוקים של משמעות. כמוהם, הרגשתי שהדברים שקורים בחיים הם רציניים ואני נושא על כתפיי אחראיות כבדה. אני יכול להאשים את הוריי ולהגיד שאימצתי את ההמעטה שלהם בילדים באשר הם, וידעתי שצריך להתייחס לדברים בכובד ראש, כמו שהמבוגרים עושים. אולי קיוויתי שכך הוריי יתחילו לראות בי בן אדם אמיתי. או אולי זה פשוט האופי שלי.

 

בכל מקרה, אם לדברים של היומיום יש חשיבות מאוד כבדה, אז ירידה מהארץ זה בהחלט אירוע גדול וחשוב. זה לא משהו שכל אחד עושה. למעשה, אני לא הכרתי אף אחד שעשה את זה, חוץ מסבא וסבתא שלי. אמריקאים גרים באמריקה, רוסים גרים ברוסיה, וישראלים גרים בישראל. יש יהודים בחו"ל שבאים לגור בארץ. הם עושים עלייה וזה דבר מבורך. כן ירבו. יהודים מקומם בישראל. אבל המעבר הזה הוא בכיוון אחד. מרגע שאתה קובע איפה אתה גר, אז זה לכל החיים. בלי חרטות. מי עוזב את הארץ? מה, אנחנו נפולת של נמושות? איזו בושה!

 

הוריי גם ביקשו לשמור על דיסקרטיות, כי אז באמת הייתה סטיגמה מסוימת על יורדים והם חששו מצעדים שגורמים רשמיים עשויים לקחת. אני זוכר לפני שנסענו לשדה תעופה הם ביקשו שלא נדבר על זה שאנחנו נוסעים ולא חוזרים – שלא ישמעו.

 

חוץ מזה שטוויתי לעצמי פנטזיה שלמה. הרי ברור שלא נישאר באמריקה. נהיה שם שנה, שנתיים, שלוש (שגם זה נצח), אבל אז נחזור. בינתיים, אף אחד בארץ לא יידע מה עלה בגורלי. הכיתה שלי תתפזר שנה הבאה בין חטיבות הביניים השונות בעיר. בכל כיתה הילדים יתחילו את שנת הלימודים הבאה עם כמה ילדים מהכיתה שלנו, כשהם יודעים ששאר הילדים מהכיתה שלנו בכיתות אחרות ואפילו בבתי ספר אחרים. אבל כמובן שהם ימשיכו להיות בקשר. הרי גדלנו יחד כבר שש שנים, למעשה כל חיינו. ואנחנו כיתה מגובשת. עבדנו על זה המון בשנים שלנו ביחד. אז כשהם ידברו אחד עם השני ויפגשו, אז הם יראו מי נמצא באיזו כיתה ובאיזה בית ספר. ומי לא יהיה באף אחד מהכיתות? רמי. איפה רמי? מישהו שמע ממנו? מישהו יודע איפה הוא? זאת תהיה תעלומה. אני אספר לחברים הקרובים שלי שאני עובר לארה"ב, כמובן, אבל הם חברים בלב ובנפש, הם יודעים לשמור על סוד. בזמן שהאחרים יהיו מבולבלים ולא יידעו דבר, החברים שלי יחייכו מתחת לשפם, ישתדלו לא לחשוף שהם יודעים משהו שהאחרים לא יודעים, אבל אולי יקרצו אחד לשני כשהאחרים לא מסתכלים.

 

ואז, אחרי שכולם לא יידעו איפה אני, וכבר כמעט והתייאשו, אני אחזור מהגלות שלי. אולי זה יהיה לחזור לגור פה קבוע, או אולי זה יהיה סתם ביקור מולדת. אבל אני אכנס, בלי שום התראה מוקדמת, כשעל פניי חיוך שובב מחכה לראות את ההפתעה וההלם. או אולי אעמיד פנים אדישות כאילו באמת הייתי פה כל הזמן הזה והם לא שמו לב. ואנחנו נתבגר קצת, אז מין הסתם נהיה קצת יותר שונים. אני אהיה גבוה יותר, אולי אפילו בגובה שלהם, למרות שגם הם יגדלו. אולי אפילו עם קצת שער על הפנים. אולי אפילו תהיה לי חברה אמריקאית שתאהב אותי מספיק לעשות איתי עלייה. ומישהו יזהה אותי. בעצם, בדמיוני זאת הייתה מישהי. אפילו לא זאת שאהבתי, אלא אחת הבנות האחרות. אפילו לא מישהי ספציפית. והיא תצמצם את עיניה לראות אם זיהתה נכון. אולי היא תלחש לחברתה לראות מי הגיע ואם זה באמת הוא. והיא תגיד בשקט ובזהירות – כי זה לא יכול להיות, הוא הרי נעלם – רמי? זה אתה? הייתכן? (בדמיוני היו מדברים כך, כי זה אירוע גדול וחשוב והרי אנחנו כבר יותר גדולים עכשיו, כבר אחרי בר מצווה, וככה מבוגרים מדברים) איפה היית?! התגעגענו. לא ידענו איפה אתה. למה לא אמרת לנו?

 

ולמה לא אמרתי, באמת? כדי לראות את הגעגוע והמבט של האהבה וכמה שחסרתי להם כשיראו אותי שוב.

 

אז לא סיפרתי. וכהרגלי התייחסתי לזה במלוא הרצינות והסודיות. בסוף שנת הלימודים, המורה ורדה חילקה דפים לילדים שיבחרו עד שלושה ילדים אחרים שירצו להיות איתם בכיתה גם שנה הבאה. כמובן שלא היה טעם בשבילי למלא את זה. אבל אם יראו שאני לא ממלא, אז מה יחשבו? הילדים בטח יתהו למה לא מילאתי ומה זה אומר. אולי ישאלו אותי למה, או יותר חמור – אולי ישאלו את אחד החברים שלי למה. צריך לעשות את ההצגה שתהיה משכנעת. אז העמדתי פנים כאילו אני ממלא, במלוא הרצינות ותוך שאני עושה את כל השיקולים הנכונים את מי אני רוצה ואת מי אני לא רוצה, מאזן בין מי שהיו חבריי הטובים ובין ילדים אחרים כדי שיהיה גיוון. ובכדי שההצגה תהיה אמינה, שיראו שאני באמת עושה את זה ולהרחיק את החשד אפילו הרמתי יד ושאלתי משהו לגבי איך צריך לעשות את זה, או מה צריך לקחת בחשבון, או מה קורה אם. ורדה ענתה: מה אכפת לך? אתה במילא לא תהיה פה.

 

לא ייאמן! ככה היא חושפת את הסוד גדול מול כולם? מיד השפלתי ראש וקיוויתי שאף אחד לא שמע ולא יבין. ובאמת, אף אחד לא שאל אותי לגבי זה.

 

חבריי הקרובים ידעו לשמור סוד יותר טוב מהמורה. היינו חבורה של ארבעה-חמישה ילדים. סיפרתי להם אבל השבעתי אותם לא לספר. זה סוד צבאי. לא מספרים אפילו תחת עינויים ואיומי מוות. והם הבינו כמה שזה נושא חשוב ורציני ולא סיפרו. בספר המחזור שלי מאותה שנה הם התייחסו לזה רק ברמזים או מתחת לאוזן חמור המסומנת: סוד כמוס לחמור לסוס. ספר המחזור הוא הרי מסמך בלתי מסווג שעובר בין הילדים. אסור לחשוף שם את הסוד באופן גלוי. אפשר רק לדבר על זה ברמזים, כך שרק יחידי הסגולה הבקיאים בכל הפרטים יבינו. הילדים האחרים כתבו הודעות סתמיות יותר, המאחלות לי הצלחה בשנה הבאה בחטיבה והצלחה עם הבנות ובמיוחד עם...(נאלצתי להשלים את החסר בעצמי) ועוד דברים רגילים. ובכל זאת היה חשוב לי שכמה שיותר ילדים יכתבו בספר הזכרונות שלי. זאת הרי המזכרת האחרונה שלי מהכיתה שלי ומהחיים שלי בארץ.

 

לכן הדברים שאני כתבתי לילדים היו הרבה יותר כבדי משקל ומשקפים את גודל המעמד. זאת פרידה. אלו מילותיי האחרונות לאותו ילד. אולי לא נתראה יותר לעולם. זה כמו חייל שיוצא לקרב ולא יודע אם יחזור. הייתי מסכם את שנות ההיכרות שלנו ומדבר ברגש (או לפחות ברשמיות של מבוגרים) על המקום של אותו ילד בחיי. הייתי חותם בלהט: שלך לנצח, רמי. כשהילד יקרא את זה באותם ימים הוא אולי לא יבין את הרגשנות. אולי הוא יצחק עליי ולא יבין מאיפה זה בא. אבל בעוד שנה, או שנתיים, או כשיגדל ויהיו לו ילדים בגיל הזה שישאלו אותו למה הילד הזה כתב ככה, אז הוא יוכל להגיד להם שזה ילד שנעלם בסוף כיתה ו' ואף אחד לא ראה אותו יותר ולא ידע מה עלה בגורלו. וזאת מזכרת הרבה יותר משמעותית מ-"החיים הם כמו זין, לא תמיד קשים" (שאת זה הוא לא היה אומר לילד שלו, כי אבות לא מדברים ככה). זאת חברות אמיתית שנשארת לכל החיים.

 

לקראת סוף השנה, אבל, ואולי רק לאחר שהתחיל החופש הגדול, חשפתי את הסוד הגדול גם למעגל השני של החברים שלי. על אחד מהם, נתי, לא ידעתי אם אני יכול לסמוך, אבל הוא היה שכן שלי והיינו משחקים יחד. ואולי אפילו קיוויתי שיספר. לימים, כשקראתי את המכתבים שאחד החברים שלי שלח לי אחרי שעברתי לארה"ב, הוא סיפר שיכול להיות שהסוד נחשף. "פגשתי את בנצי השבוע. הוא שאל אותי אם ידעתי שעברת לאמריקה. שאלתי אותו מי סיפר לו והוא אמר שנתי. אז אם בנצי יודע, אז עכשיו כולם יודעים."

 

עיצבן אותי אז שנתי חשף את הסוד שלי. הוא הרס את הפנטזיה שבניתי. רק שאולי, בסתר לבי, סיפרתי לנתי שאני נוסע בדיוק כדי שיוכל לספר לכולם. אולי הבנתי איזו שטות עשיתי בזה שלא סיפרתי ברבים ונפרדתי כמו שצריך. אולי הייתי שומר על קשר עם ילדים אחרים שלאו דווקא היו מחבריי הכי טובים בשנות ילדותינו. אבל בדיעבד נראה שלמרות שבנצי ידע, הוא לא חשב לשתף את כולם בפיסת הרכילות העסיסית הזאת. או שאולי למרות שזאת הייתה החדשה הכי מסעירה בחיים שלי, היא פשוט לא הייתה כל כך מעניינת לאחרים. או שאולי בנצי, במפתיע ובניגוד לאופיו, כיבד את הבקשה של נתי לא להפיץ את השמועה הלאה.

 

שנים מאוחר יותר גיליתי שחוץ מאותם ילדים שסיפרתי להם, אף אחד לא ידעתי שירדתי לארה"ב. זאת הייתה החרטה הכי גדולה של הפרק הזה בחיי. ובשונה מדברים אחרים שילדים עושים, הייתה לזה השפעה חשובה על חיי בשנים ובעשורים שאחרי.

0 תגובות