עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בלוג זה נועד לפרסם את תוכנו של ספר אוטוביוגרפי אותו אני כותב בימים אלו. זהו סיפור על אדם שגדל בבית שלא הרגיש בו בבית, נלקח מהסביבה התומכת היחידה שהייתה לו, ניסה להשיב לעצמו את תחושת ההשתייכות, ואת כל נסיונותיו וכשלונותיו בדרך. זהו בעיקר סיפור על אובדן.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
סטטיסט בשלג
07/12/2017 21:25
רם גרשון
חיים בארהב, גיל ההתבגרות, זרות, בדידות

ויעקב ובניו ירדו ארה"בה כי כבד הרעב בארץ כנען ויעקב ואשתו לא יכלו לגמור את החודש. ניסחה זאת יפה פקידה במשרד לקליטת עלייה שהייתי אצלה לאחר שובי לארץ: הוּרדתי מהארץ.


אחי הצעיר, ליאור, התחיל ללמוד בכיתה ב' באחד מבתי הספר היהודיים ששימש את ילדי הפרברים היהודים של שיקאגו, בו גם אמי תלַמד החל מהשנה שאחרי שהשתקענו שם (בשנה הראשונה שלנו בארה"ב היא אמרה לאבא שלי: רצית אמריקה כי באמריקה מרוויחים יותר כסף? אז תעבוד אתה ואני אשאר בבית). בארץ, היהדות היא מובן מאליו, אבל בחו"ל אם חשוב לך להיות יהודי וגם לדעת מה זה אומר אז זה לא משהו שלומדים בבית ספר עממי. אחי הגדול, רועי,‏‏ כבר היה בתיכון, אז הוא הלך לבית ספר עממי. כבר היו לו תשע שנות לימוד בארץ: הוא יודע עברית מספיק טוב וגם דבר או שניים על יהדות; לא צריך להתמקצע בזה. ואני, למרות שהייתי בחטיבה, ואותו בית ספר יהודי כלל גם חטיבת ביניים הממשיכה עד כיתה ח', הוריי החליטו שבזמן שנותר לי בבית ספר היהודי לא ילמדו אותי יותר יהדות ועברית ממה שכבר למדתי בארץ, אז שלחו גם אותי לבית ספר עממי.


ליומי הראשון בבית הספר החדש אמי ליוותה אותי, כדי לעזור לי להכיר את בית הספר, לראות איפה התא בו אשמור את חפציי, לראות את מערכת השעות שלי, לאילו כיתות אני צריך להגיע ומתי, ולפגוש את המורים. בכל זאת, זה עולם זר ומוזר ושונה ממה שהכרתי עד עכשיו. לשמחתי זה היה לפני שהאוטובוסים של ההסעות עם שאר הילדים הגיעו. אולי לאמי הייתה בכל זאת מספיק מודעות לדעת שזה היה ממש מביך לילד בכיתה ז' שאמא שלו מלווה אותו לבית ספר, ושהמודעות הזאת למבוכה מנעה ממנה באופן חריג מלהביך אותי לפני כולם (כי בעצם אין סיבה בשבילי להיות נבוך, אז זה לא צריך להשפיע על התוכניות ועל מה שאני חושבת שנכון לעשות). או שאולי פשוט רצתה לוודא שנספיק את סיור ההיכרות שלנו לפני תחילת הלימודים.


דבר אחד לכאורה פעוט שאמי אמרה לי באותו יום ליווה אותי במשך כל חיי בארה"ב, למרות שלא הייתי מודע להשלכות של זה עוד זמן רב, ואולי אפילו עד אחרי שובי לארץ: אל תיתן להם לקרוא לך Ram – בהגייה אמריקאית עם תנועה ארוכה, ולא עם קמץ עברי – זה לא השם שלך. על רמי ויתרנו מיד: לא צריך להכביד עליהם יותר מדי עם עוד הברה מיותרת, וממילא רם הוא גם שמי, ואולי אפילו יותר מתאים לגילי מרמי. כבר שמעתי על לא מעט ישראלים עם שמות שנהיים מביכים כשאומרים אותם באנגלית: דרור, דור, שי, אור, אלון, אסנת, שלא לדבר על אלה המכילים חי"ת, אותם אין סיכוי שאמריקאים יוכלו להגות. לפחות המילה ram היא מילה נייטרלית באנגלית (פירושה אייל או ראם) ואולי אפילו יכולה להיות שֵם. אבל אני נאלצתי לתקן אותם בכל פעם שהקריאו את שמי בכיתה. אפילו קיבלתי את זה בהסכמה, ובשנים שחלפו היה ברור לי – מתוך דחף פנימי והגדרת זהות עצמית, לא בגלל שזה מה שאמא שלי אמרה לי – שצריך להסביר לכל מי שאפגוש איך לומר את שמי ולא לקבל את הנטייה הטבעית שלו לקרוא לי בשם שהוא לא שלי.


בפרק אחד של מסע בין כוכבים פגשה אשת סגל חדשה את האנדרואיד דֵייטה. כשקראה לו דאטה, כפי שהבריטים נוהגים להגות מילה זו, תיקן אותה. והיא, שהופתעה וחשבה שהאנדרואיד נעלב, אמרה: דייטה, דאטה, מה זה משנה? הוא ענה בתשובה שהדהדה אצלי במשך כל כך הרבה שנים: האחד הוא שמי, השני לא. שמי היה משהו שהייתי צריך לבסס ולהסביר מחדש בכל פעם שפגשתי מישהו חדש. קוראים לי רם. זה שם ישראלי. כך יש לומר אותו.


אבל מה שהקשה היה המבטא שלי. ברור שהאמריקאים לא יוכלו לבטא את שמי ברי"ש גרונית כפי שעושים בעברית. לא הייתה לי שום ציפייה לכך. הבעיה הייתה שלי לא היה R אמריקאי, כך שהתקשיתי מאוד לתקן אותם. הייתה לי אנגלית ברמה לא רעה בכלל, ולא התקשיתי לעקוב אחרי הלימודים והשיחות של הילדים והמורים האחרים, ואפילו יכולתי להתבטא היטב בעל פה ובכתב. אבל את שמי לא יכולתי להגיד בצורה מובנת לאוזן אמריקאית. בספר המחזור שלי בסוף כיתה י"ב (!), שש שנים לאחר המקרה המתואר, כתב לי חבר על זכרונותיו הראשונים שלי, על המורה שבמשך כל השנה כשהייתה קוראת בשמי הייתה שוברת את השיניים ואת הגרון בנסיונה לשחזר את שמי כפי שהייתי אומר אותו כשתיקנתי אותה בדרך היחידה שידעתי. ואני בסך הכל רציתי שתבטא את התנועה היחידה בשמי בקמץ ולא ב-a אמריקאי. הנסיון שלה לבטא את שמי בדרך שלא יכלה לעשות ושצורמת לאוזן המורגלת לאנגלית נשמע מביך ואפילו לועג, למרות שברור לי שזאת לא הייתה כוונתה.


רק בשנה השנייה שלי בארה"ב נשלחתי לקלינאית תקשורת כדי שאוכל ללמוד ולהתאמן על המבטא שלי. היא הייתה מוציאה אותי מהשיעורים והיינו מתאמנים על ביטוי מילים עם R בתחילתן, בסופן, באמצען, או בשילוב עם עיצורים אחרים, תוך כדי שהיא מסבירה לי איפה לשים את הלשון. מה פתאום משתמשים בלשון בשביל להגיד רי"ש! הייתי הולך לתרגולים האלה כל פעם שבאה לקחת אותי. אני הרי ילד צייתן שעושה מה שאומרים לו. אבל לא הייתה לי סבלנות לזה. תמיד הייתי טוב בלימודים. אהבתי ללמוד ולהרחיב את הידע שלי בכל תחום. אבל כאן מדובר במשהו מעשי, ובזה אף פעם לא הצטיינתי: לא בספורט, לא במוזיקה, ולא במשחקים עם הלשון בשביל להפיק צלילים משונים בגלל שהאמריקאים לא יודעים להגיד או אפילו לשמוע רי"ש.


אז המבטא שלי בתחילת דרכי ושמי שניהם תרמו לביסוסי כנטע זר. תמיד הייתי הישראלי. בתיכון היה לי מורה לספרדית שהיה מדביק כינוי לכל אחד בכיתה. לא היה תלמיד אחד לו היה קורא בשמו. הכינוי שלי היה Israelito. המורה אהב אותי ואני אהבתי אותו. הייתי התלמיד האהוב עליו ולא הייתה שם טיפה אחת של לעג או זלזול. זה גם לא התקבל בלעג בעיני התלמידים האחרים וזה אפילו לא הביך אותי (אולי בפעמים הראשונות). אבל המילה שהכי התאימה בעיניו לקרוא לי בה הייתה ישראלי.


עצם הגעתי מישראל לא הייתה בעיה. ארה"ב היא אומה שמתגאה בגיוון שלה, וקליטת אנשים מכל העולם היא לא רק שלא מכשול לאמריקאיות, אלא היא מאוד חשובה לאמריקאים ואפילו מרכיב חשוב בזהות האמריקאית. כולם היו מהגרים מתישהו. ואף אחד לא היה אמריקאי תמיד, דורות ודורות אחורנית. להיות אמריקאי "סטנדרטי," זה משעמם במקרה הטוב. המודל הסטנדרטי לכאורה מתואר כ-White Anglo-Saxon Protestant: לבן, נוצרי לא קתולי, ממוצא אנגלי/מערב אירופי. כשקוראים למישהו בראשי התיבות WASP (צרעה, במקרה או שלא), אז זאת מילת גנאי שמזוהה עם עליונות, התנשאות, וניכור או דיכוי של מיעוטים ומהגרים (כמו שמתחיל להיות עם המילה "אשכנזי" בארץ). זה גם אומר שאתה בין היחידים, למרבה האירוניה, שלא מיוחד.


אני זוכר באחד המכתבים שכתבתי לחבר בארץ לאחר תחילת שנת הלימודים הראשונה, סיפרתי על המגוון העצום של הילדים שכולם באים ממוצא אחר: אמריקאים "סטנדרטיים", שחורים, ילדים ממוצא יפני, סיני, הודים הינדים, הודים מוסלמים, פולנים, רוסים, היספנים, ילד אחד שהגיע מסעודיה באותה שנה איתי, וקהילה גדולה של ערבים נוצרים יוצאי עיראק. בארץ נוטים לדבר על כור היתוך, אבל באמריקה נתקלתי במודל נוסף לתאר מצב כזה: במקום כור היתוך, בו מוסיפים מגוון של חומרים ומתיכים אותם יחד עד שכולם מאבדים את צורתם ואופיים המקוריים ונהיים אותו דבר, מדברים על סלט – גם כשחותכים את כל הירקות יחד לסלט אחד, לכל אחד מהירקות יש זהות משלו ואפשר בקלות להבדיל ביניהם. העגבנייה היא עגבנייה, והמלפפון הוא מלפפון, והגזר הוא גזר. ומרגע שאתה מגיע לאמריקה בכוונה לגור שם, לא משנה מאיפה באת, אתה אמריקאי, לא במקום אלא בנוסף להיותך ממקום אחר.


אבל לפני שהתחלתי ללמוד שם, לא ידעתי את זה. לפני שעברנו לארה"ב, קינן בדמיוני איזשהו חשש מאנטישמיות – כי הרי ידוע שבגולה יש אנטישמיות, בשביל זה יש לנו את ארץ ישראל, בשביל שהיהודים יוכלו לברוח מהאנטישמיות – או שחששתי שלפחות לא יידעו מה זה יהודי ולא ידעו למה אני נמנע מלאכול דברים מסוימים, או שאצטרך להסביר למורים חשדנים למה אני לא בא לבית ספר בחגים מוזרים. אני אוכל לעשות זאת? הם יקבלו את זה? הם יצחקו עליי? או שאצטרך להסתיר את היותי יהודי ואת מה שזה אומר? בכלל, כל הנטל של ייצוג העם היהודי ייפול על הכתפיים המתבגרות שלי.


אבל די מהר החשש הזה התבדה לגמרי. למעשה, בפרבר בו גרנו, חיו הרבה יהודים. עשרות אחוזים. כיום המועצה המקומית סוגרת את בתי הספר העממיים בראש השנה וביום כיפור. כשאני למדתי שם לא סגרו את בתי הספר, אבל תמיד תהיתי איך נראו הלימודים ביום כיפור כשכרבע מהילדים והמורים לא באים לבית ספר. בכל אופן, כשסיפרתי שאני מישראל אז אחד אחרי השני היו אומרים לי: באמת? גם אני יהודי. וגם אני. אני גם יודע עברית. עברית? באמת? מה, אני אוכל לדבר עם מישהו כאן בעברית? אז הוכיחו לי. ומתברר שלא בדיוק מלמדים כאן ילדים עברית. אפילו לא את היהודים. לפחות לא את אלה שלומדים בבית הספר העממי. אבל איזה עברית ילדים יהודים בכיתה ז' כן יודעים? היו מקדמים את פניי בפסוקים מההפטרה שלהם ובברכות הנלוות לעלייה לתורה. בקול ובלחן המתאים.


לי עצמי מלאו 13 רק בכיתה ח', אבל כמו שאני מניח שקורה בארץ, עבור רוב שאר הילדים היהודים כיתה ז' הייתה שנת בר מצווה. וזה סחף גם את הלא יהודים. גם הבנות היהודיות בארה"ב חוגגות בת מצווה בגיל 13, כי באמריקה החילונית אין הבדלים בין המינים. היו טקסים בבתי הכנסת, אבל אליהם או שהילדים האחרים לא הוזמנו וזה היה עניין משפחתי בלבד, או שהם נשכחו בצל מסיבות הענק שהיו. ואלו היו העיקר. כל יום שני, בתחילת השבוע, הייתי רואה חולצות חדשות שהילדים לובשים, המפרסמות את אירוע בר המצווה המרהיב שהיה בסוף השבוע הקודם. ממש כמו חולצות שקונים במופעי רוק. לחלק מהאירועים היו חולצות שנלבשו על ידי רק קבוצה קטנה של ילדים. אולי כמו פריט אספנות נדיר. אבל עבור הילדים היותר פופולריים היה נדמה שכל השכבה לבשה את חולצת בר המצווה שלהם. ואני, למרות שחלקו איתי את ההפטרה ואת הברכות הנלוות, לא ראו לנכון להזמין אותי לאירוע עצמו. מתוך כשמונים ברי מצווה שהיו, הוזמנתי אולי לעשרה. ואף לא בת מצווה אחת.


נעלבתי? ברור. אבל מעבר לתחושת הדחייה מהילדים, הרגשתי שהמערכת מזניחה אותי ולא ממלאת את תפקידה. הם לא אמורים לדאוג שהילדים מכלילים את כולם ואין ילדים שנופלים בין הכסאות? בארץ מזמינים את כולם. לפחות ככה זה היה בכיתה שלי. אבל באמריקה זה לא ככה. באמריקה הגדולה, המתקדמת, ובעיקר האינדיווידואליסטית, כל אחד מחליט לעצמו מי החברים שלו. למורים אין מנדט לדחוק בילדים לכלול מישהו. זה לא עניינם. חברות זה עניין אישי, ואם מישהו לא רוצה להיות חבר של מישהו אחר, אז זאת החלטה אישית שלו ויש לכבד אותה.


פעם אחת בשיעור דמוי-חברה הראו לנו סרטון שלפחות את הכותרת ואת העיקר אני זוכר עד היום מרוב הזדהות. קראו לה cipher in the snow– סטטיסט בשלג. זה היה על נער שהיה בדרכו לבית ספר בהסעה העירונית ביום חורף קר ומושלג, כשביקש לרדת ומסיבה לא מוסברת הוא פשוט התמוטט בשלג ומת. כשנודע בבית הספר, אז התברר שאף אחד לא הכיר את הילד בכלל, או לפחות לא הודה בכך. הנהג שהיה מסיע אותו לבית הספר כל יום, הילדים שנסעו ולמדו איתו כל יום, ואפילו המורה שהילד הגדיר כאהוב עליו לא ידעו עליו שום דבר. אפילו במשפחה שלו הוא נחשב עוף מוזר. בלוויה שלו היו רק הוריו, הכומר, והמורה "האהוב" שנשלח בעל כורחו להיות הנציג של בית הספר. זה היה סרטון שנועד להעלות מודעות לילדים שנחבאים אל הכלים ונופלים בין הכסאות והציג תרחיש שאולי קצת מוגזם, אבל זה מצב שמאוד הזדהיתי איתו.


איך זה קורה? חוץ מהאינדיווידואליות הקיצונית שרווחת שם, אחת הסיבות להיעדר מסגרת מכלילה שמעודדת יצירת חברויות היא שאין באמריקה כיתות. כשחזרתי לארץ, שאלו אותי שני נערים מתבגרים במשפחה שאירחה אותי כמה ילדים היו אצלי בכיתה. סיפרתי שזה לא עובד ככה בארה"ב. בארץ, בתחילת השנה לוקחים קבוצה של כ-40 תלמידים, מגדירים אותם בהגדרה קבוצתית ככיתה, ומקצים להם חדר שיהיה הכיתה שלהם ומורה שיהיה המחנך שלהם. בין שיעור לשיעור התלמידים לרוב נשארים באותו חדר, והמורים של המקצועות השונים באים "להתארח" בכיתה של התלמידים. בדרך כלל אותה כיתה ממשיכה באותו הרכב גם בשנים הבאות. כך, לטוב ולרע, נוצרת קבוצה עם דינמיקה משלה, ועם זהות משלה. כל תלמיד הוא חלק מהקבוצה הזאת אם הוא רוצה או לא רוצה ואם הכיתה רוצה או לא רוצה. אם לא מזמינים מישהו אז זאת דחייה מכוונת. אחד הדברים החמורים ביותר שאפשר לעשות לילד בבית ספר בארץ זה חרם, או במילים אחרות: הוצאה מקבוצת הזהות והשארתו לבד, מנותק משאר הקבוצה.


בארה"ב לא יכול להיות חרם כי אין כזה דבר כיתה ואין קבוצה כזאת שיכולה לקבל החלטות ולפעול כיחידה חברתית. החברויות נוצרות (או שלא נוצרות) בין יחידים. אם כבר יש כיתה, אז היא של המורה, לא של התלמידים והיא מתקיימת רק למטרת שיעור יחיד, מקצוע אחד. בתחילת השנה כל מורה מקבל את החדר שלו, ומי שרשום לו במערכת שיהיה בשיעור שלו יבוא לאותה כיתה של אותו מורה למטרת השיעור הזה – הם מתארחים שם בכיתה שהיא לא באמת שלהם. בשיעור הבא, כל ילד ילך לכיתה אחרת עם תלמידים אחרים. גם אם יש שלושה או ארבעה מורים שמלמדים את אותו מקצוע לתלמידים מאותה שכבה, המערכת משייכת את התלמידים למורים באופן שרירותי, בלי לשאול אותם בכלל, כך שאתה לא יכול אפילו לבחור להיות עם אותם חברים בשיעורים השונים (כי בכל זאת, הרי כולם לומדים אנגלית וכולם לומדים מתמטיקה וכולם לומדים היסטוריה/מדעי החברה, אז למה שאני לא אהיה עם אותם ילדים?).


כך, הרכב כיתה זו או אחרת הוא די שרירותי ומשתנה בין שיעור לשיעור, דבר שלא כל כך מאפשר זהות קבוצתית לכיתה. נקודת הייחוס היא המחזור. אם בארץ הייתי בכיתה א'3 ו-ב'3 ו-ג'3, וכו', עם אותם ארבעים ילדים אחרים במשך שש שנים, אז בארה"ב אין מקבילה כזאת. הייתי רק ב-class of 1996, כלומר: המחזור שיסיים תיכון בשנה זו. ובשכבה יכולים להיות 200, או 300, או 400 ילדים ויותר. אחד החברים הכי טובים שלי מהתיכון היה איתי רק בשיעור אחד במהלך כל ארבע השנים שלנו בתיכון. עשרות תלמידים אחרים מהמחזור שלי לא היו איתי אי פעם באף שיעור. כשאני מסתכל על ספר המחזור שלי, אני רואה שרבים מאוד מהם אני לא הכרתי בכלל. גם לא תמיד הייתה הרבה אינטראקציה בין התלמידים במהלך השיעורים, כך שאפילו אם מישהו היה איתי רק במספר קטן של שיעורים, אני לא בהכרח אכיר אותו באמת, בעיקר אם אלה היו שיעורים שלא כללו הרבה השתתפות של התלמידים או דינמיקה קבוצתית.


ובאין קבוצה, למורים אין איך ואין מנדט להשפיע על דינמיקה קבוצתית. כל עוד לא מדובר בסכנה מיידית או חשש לשלומו של הילד, למורה אין מה לעשות והוא לא יראה את זה כתפקידו להתערב. גם אם מדובר בחשש לשלומו או להתפתחותו של הילד, או שיש צורך נקודתי, אז זה עניין שהמורה יעלה (או שלא) מול הגורמים המוסמכים לזה במערכת (ע"ע קלינאית תקשורת), שידונו על כך בינם לבין עצמם, או שיערבו את ההורים של הילד, ובמקום האחרון – אם זה הכרחי – את הילד עצמו. בשום אופן לא יעלו עניין של התייחסות לאחד הילדים מול כל הכיתה. זה ייחשב פגיעה חמורה בפרטיותו והשפלה של הילד.


אני נזכר איך בשיעור היסטוריה בכיתה ח' הייתה לנו משימה קבוצתית בה המורה חילק את הכיתה לשתי קבוצות, האחת נשארה איתו בכיתה והוטלה עליה משימה כלשהי, והחצי השני של הכיתה הוצא למסדרון ובמשך שבוע היה צריך לקרוא קטע מסוים, להמחיז אותו, להתאמן, ואז להציג בפני כל הכיתה. חצי מהציון היה על ההצגה עצמה, אותו נתן המורה לכל מי שהשתתף: ציון אחיד לכולם. אבל החצי השני היה על העבודה וההיערכות שנעשו במסדרון במשך אותו שבוע. ומכיוון שהמורה לא היה נוכח עם התלמידים במסדרון, הוא קבע שכל אחד מהילדים ייתן לכל אחד מהאחרים ציון על העבודה שעשה.


עבדנו על המחזה במשך אותו שבוע, הצגנו אותו, ואז הגיע הזמן לתת ציון. המורה חילק לכל מי שהשתתף דף עם השמות של כל המשתתפים ואמר שכדי שיהיה הוגן ושהילדים יוכלו להצביע על פי צו מצפונם, הוא לא יהיה נוכח בזמן ההצבעה. הוא יצא מהכיתה והטיל על אחד הילדים לאסוף את דפי ההצבעה לפני שיחזור. זאת הייתה אמורה להיות משימה קלה כי כנראה שהכללים החברתיים קובעים שכולם פשוט ייתנו לכולם את הציון המרבי: חמש נקודות. אבל אני הרגשתי את כובד האחריות של מתן ציון לאחר. זאת לא חוכמה לתת לכולם את אותו ציון רק כדי לרַצות אותם ושלא ישנאו אותך. תפקידו של המורה רציני וצריך לשקול את עבודתו של כל תלמיד כדי שיקבל את מה שהרוויח. חוץ מזה שזה לא הוגן שמי שהשקיע ועבד ועשה עבודה טובה יקבל את אותו ציון כמו תלמיד שרק התבדח והשתולל ואפילו לא ידע את הטקסטים שלו. אז לאלו שעבדו ברצינות ועשו עבודה טובה נתתי חמש נקודות, לאלו שעשו עבודה פחות טובה נתתי פחות, ולמי שזלזלו והשתוללו במשך כל השבוע נתתי ציון נמוך. את חלקם של הילדים שלא קיבלו ממני את הציון המרבי דווקא חיבבתי, אבל תפקידו של המורה להיות אובייקטיבי ולא לתת לרגשותיו להשפיע על הציון שהוא נותן. הם אולי לא יבינו, אבל אני מחויב לצו מצפוני.


יצא שהילד שהוטלה עליו המשימה לאסוף את הדפים נמנה עם אלו שלא לקחו את המשימה ברצינות ולא קיבלו ממני ציון טוב. כשאסף את הדף שלי, הוא הסתכל לראות מה נתתי לו, והכריז בקול רם ש-"רם נתן לכולם אחד. הוא לא חושב שאף אחד כאן טוב כמוהו." ניסיתי להסביר שזה לא נכון: היו כאלה שקיבלו ציונים גבוהים וכאלה שקיבלו ציונים נמוכים. אבל עד אז, אותו ילד כבר הראה את דף הניקוד שלי לכל מי שרצה לראות. יתרה מזאת, הוא חילק את הדפים חזרה לכל הילדים כדי שיוכלו לעדכן את הציון שלהם. ואכן הם עדכנו.


אם בן אדם אחד נותן ציון של אחד במקום חמש, אז ההשפעה היא זניחה בתוך רבעון שבו אפשר לקבל כחמש מאות נקודות ויותר. אבל אם עשרה או חמישה עשר ילדים נותנים לאותו בן אדם אחד במקום חמש, אז תהיה לזה השפעה של ממש. בסוף אותו יום לימודים, אחרי שכולם הלכו, הלכתי למורה וסיפרתי לו מה קרה, על סף (ואולי מעבר לסף) דמעות. הוא הבין ללבי ואמר שזה מאוד מצער, אבל הוא לא היה שם ולא יכול לתת לי ציון על מה שהיה, ואלו הכללים שנקבעו. ידיו כבולות.


תמיד קיבלתי ציונים טובים בבית ספר. זה היה חשוב לי. רק בתחום האקדמי יכולתי להוכיח את עצמי. אבל באותו רבעון קיבלתי את הציון הכי גרוע שאי פעם קיבלתי בשש שנות הלימודים שלי בבתי הספר בארה"ב. חישבתי שאילו הייתי מקבל אפילו חצי נקודה יותר, אז זה היה עושה את ההבדל בין הציון C שקיבלתי לציון B שיכולתי לקבל. זאת הייתה הפעם היחידה שהאות הזאת אי פעם הכתימה את התעודה שלי. שאלתי את המורה אם הייתי יכול להרוויח את חצי הנקודה הזאת בדרך אחרת, אבל כאמור: ידיו היו כבולות. קודם קראתי לשיעור היסטוריה, אבל למעשה השם שניתן לכיתה ההיא בבית הספר בו למדתי היה מדעי החברה. ובאמת היה לי שם שיעור מאוד חשוב בחברה.

0 תגובות
שלום, אני נוסע
01/12/2017 18:27
רם גרשון
החיים שלי, בדידות, משפחה, חברים, שינויים

אם תשאלו אותי מתי החלה הבדידות שלי, התשובה הברורה פשוטה. הייתי בן 11 אבל אני זוכר זאת היטב. זה נחקק בזכרוני עד היום. בדיוק חזרתי ממופע שעשינו בבית הספר לרגל חנוכה. ישבתי עם הורי בסלון והם שאלו אותי איך ארגיש אם נעבור לארה"ב.

 

אם הייתי מבוגר יותר אז אולי זה לא היה מכה בי בכזאת הפתעה. ההורים שלי התקשו להתפרנס. הם מעולם לא קיבלו את הקונספט הישראלי של לחיות במינוס מכסף שאין. כך שבשונה משאר הישראלים, ההורים שלי היו מוגבלים בכמות הכסף שהם יכולים להוציא. אם זה עולה יותר ממה שיש לי בבנק אז אני לא יכול לקנות את זה. אז בעוד לחבריי היו מחשב בבית, ומכשירי וידאו ומיקרוגל, לנו לא היה שום דבר מהדברים האלה. אפילו טלוויזיה צבעונית לא הייתה לנו עד שביקרנו בארה"ב שנה קודם לכן לרגל הבר-מצווה של אחי הגדול – כלומר, הוא עשה את טקס בר המצווה אצל סבא וסבתא שלנו בשיקאגו; זה לא היה טיול נופש לצורכי תיירות. בשש מתוך שבע השנים שחיינו ברמת השרון היה לנו מזגן בתוך ארגז עץ בחדר ששימש לחדר עבודה ומחסן, ואבא שלי לא התקין אותו עד כשנה לפני שנסענו כי יהיה יקר מדי להפעיל אותו ואנחנו יכולים בינתיים להסתדר בלי.

 

עשרים שנה מאוחר יותר, סבי סיפר לי שחשד באותו זמן שהוריי מתכוונים לרדת. הוא סיפר לי שכשביקר אצלנו בארץ בפעם האחרונה הוא חיפש דירות, לכאורה בשביל משפחתי שלי, אבל למעשה חיפש לעצמו ולסבתי. למרות שגר בארה"ב, סבי היה ציוני אדוק ויהודי מאמין. את סבתי פגש בפראג לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר ששניהם איבדו את שני הוריהם ומחצית מאחיהם ואחיותיהם. כשפגש את סבתי והם רצו להתחתן, סבי כבר ידע שהוא רוצה לחיות בארץ ישראל. הוא כבר ידע עברית – תמיד היה מספר על איך שכבר ביום למחרת שעלה לארץ היה מדבר עם אנשים ברחוב, והם לא היו מאמינים לו שרק עלה לארץ כשהעברית שלו הייתה כל כך טובה. הוא גם עבר הכשרה של הפלמ"ח בצ'כוסלובקיה כדי שיוכל להילחם במלחמת השחרור שהייתה אז בעיצומה. הוא תמיד נשמע מאוכזב כשסיפר שמיד כשהגיע לארץ בפעם הראשונה המלחמה נגמרה עוד לפני שהספיק להילחם בה. "הם שמעו שאני בא והרימו ידיים," היה אומר. בכל אופן, סבי אמר לסבתי שאם היא רוצה להתחתן אתו אז שתדע שזה אומר לעלות לארץ ולא לעבור לארה"ב עם משפחתה היחידה שנשארה לה. סבתי קיבלה את ברכתה של אחותה והם התחתנו ועלו לארץ. אולם לאחר מספר שנים המלחמות ופעולות הטרור הכריעו אותם. "באנו לישראל כדי שיהיה לנו מקום בטוח לחיות בו. לא יצאנו מהמחנות כדי להיות נרדפים גם בארץ שלנו." ועוד עכשיו גם היו להם שתי ילדות. אז לאחר פחות מעשור בארץ סבי וסבתי, אמי ודודתי ירדו לשיקאגו, שם הייתה לסבתי דודה ואחיה גם השתקעו שם.

 

כך, באותו ביקור של סבי וסבתי בארץ, הם כבר גרו בארה"ב כשלושים שנה. אך סבי לא ויתר על החלום הציוני. באותה עת הוא פרש לפנסיה וחשב שזה יכול להיות זמן מתאים לחזור לארץ ולגור בקרבת בתו ונכדיו. אבל הוא סיפר לי שבביקורו בארץ קיבל את הרושם שהוריי מתכוונים לרדת לארה"ב וידע שאם יגלה להם את כוונותיו אז זה עלול לשבש להשפיע להם על התכניות. כך גנז את תכניותיו. כמה שנים אחרי שחזרתי בעצמי לארץ – ואולי אפילו רק היום, שש שנים אחרי שהוא נפטר – הבנתי שבאיזשהו מקום הרגיש שהגשים את חלומו דרכי.

 

אז אמנם סבי חשד שהורי מתכוונים לעבור לארה"ב, אבל אני לא ידעתי עד ששאלו אותי את דעתי. לא באמת הייתי חלק מתהליך קבלת ההחלטות. כלומר, הוריי יגידו שהם לקחו בחשבון איך הילדים ירגישו. הם הרי מכירים את הילדים שלהם (הם ההורים, אז זה מובן מאליו שהם מבינים): הם כמונו, פשוט קטנים יותר ומבינים פחות, עם דעות לא מגובשות וילדותיות. הוריי אפילו תכננו את המעבר לזמן המתאים ביותר: אני אסיים בית ספר יסודי בסוף אותה שנה, ואחי הגדול יסיים חטיבת ביניים, כך שממילא אנחנו צריכים לעבור לבית ספר חדש.

 

היה ברור לי, כבר אז בגיל 11, שההחלטה כבר התקבלה. אני יכול לקבל אותה, או אני יכול לא לקבל אותה וההורים שלי יסבירו לי כמה שלדעתם צריך, עד שאראה שככה זה צריך להיות. ואם לא אבין גם אז, נו, אז מה לעשות? לך תבין ילדים. בסוף, כשהם יגדלו ויהיו מבוגרים כמונו, אז הם יבינו שצדקנו.

 

לא רק שהיה ברור לי שההחלטה כבר התקבלה, אלא שידעתי שדעתי גם לא באמת משנה. לא יכולה לשנות. כך שאני זוכר את השאלה, ואני זוכר את ההלם שלי ואת המבוכה שלי, אבל אני באמת לא זוכר את התשובה. היא לא הייתה חשובה. אני מאמין שהפגנתי השלמה עם גורל שנקבע על ידי הגורמים הקובעים את מסלול חיי.

 

אפילו ראיתי את החיובי. זה אמריקה. זאת עליית מדרגה. ליגה אחרת. יהיה טוב. גם סבא וסבתא שלי גרים שם ועוד משפחה. אפילו לא הייתי מוטרד במיוחד מהשפה כי גדלתי במשפחה דוברת אנגלית. אמי, כאמור, גדלה באזור שיקאגו, שם הכירה את אבי כשנסע לשם ללמוד אחרי הצבא. הם התחתנו שם, ושם גם נולד אחי הבכור, רועי. לאחר תקופה קצרה בה גרו בארץ, אז נולדתי גם אני, עברנו ארבעתנו חזרה לארה"ב לשנתיים, אז גם נולד אחי הקטן, ליאור. כך, זכרונותיי הראשונים הם מארה"ב ובאנגלית. גם כשחזרנו לארץ כשהייתי בן ארבע המשכנו לדבר אנגלית במשפחה. אמנם היה לי מבטא ישראלי בולט, עליו אחי הגדול (נטול המבטא, שכן בתקופה בה חיינו בארה"ב הוא כבר היה בבית ספר) אהב ללעוג, אבל ידעתי להגיד כל מה שרציתי באנגלית. בבית הספר, בזמן שרוב בני כיתתי למדו אנגלית לישראלים, אני ועוד 4-5 ילדים אחרים למדנו בשיעורים לדוברי אנגלית.

 

לא זכור לי שחשבתי על מה שאני הולך לאבד. אם ממילא אין לי מה לעשות בנידון, אז מה זה משנה? גם לא באמת ידעתי שלא אמצא תחליף באמריקה למה שאני הולך לאבד, כי לא ידעתי איך החיים שם יהיו. אבל זאת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מביקור שעשינו שם רק שנה קודם זכרתי את הבתים הגדולים והמרווחים, חצר קדמית ואחורית רחבות וירוקות בכל בית, כל כך הרבה ערוצים בטלוויזיה שתמיד יש מה לראות, לא כמו בארץ שיש רק ערוץ אחד ישראלי, אחד ירדני, ואחד לבנוני. בשיקאגו יש יותר סרטים. בשיקאגו יש מוזיקה טובה. בשיקאגו טלוויזיה מצוינת. בשיקאגו אנשים יותר אדיבים. הייתי מלא באשליות בקשר לשיקאגו. למה שיהיה ייאוש? לא חסר שם שום דבר. לא העליתי על דעתי שיכול להיות שאין באמריקה הגדולה והמתקדמת את מה שיש בארץ.

 

אז השלמתי עם המצב – כמו עם כל דבר אחר בחיי שנקבע על ידי גורמים חזקים ממני שלוקחים בחשבון את מה שטוב בשבילי ואת מה שאני רוצה, גם אם נדמה לי שאני לא רוצה את זה. אולי אפילו התרגשתי. אני זוכר את היממה האחרונה שלנו בארץ: ספרתי את השעות (בקול) עד שנראה את סבא וסבתא. אם אי אפשר למנוע משהו (וברור שזאת מעולם לא הייתה אופציה), אז לפחות לקבל את זה בזרועות פתוחות.

 

אבל בין אותה חנוכה לסוף שנת הלימודים הייתה עוד חצי שנה. היו לי עוד שישה חודשים בכיתה ו', כאשר אני יודע שאני לא אמשיך הלאה לכיתה הבאה עם אותם ילדים שגדלתי איתם בשש השנים האחרונות. איך אני מתמודד עם זה? איך אני מבשר לילדים האחרים?

 

למרות שכשהוריי שאלו אותי לראשונה ידעתי שזה כבר הוחלט, עצם העניין היה מאוד משמעותי בעיניי. כך היה אופיי מאז ומעולם, וזה בלט במיוחד כשהייתי ילד: לדברים בחיים, גם שהם לכאורה טריוויאליים ויומיומיים לשאר הילדים ואפילו למבוגרים, יש משמעויות הרבה יותר מרחיקות לכת ממה שנדמה. בבגרותי תמיד הזדהיתי עם הילדים הגיבורים בספריו של דויד גרוסמן – מומיק ב-"עיין ערך אהבה" ואהרון ב-"ספר הדקדוק הפנימי" – שרואים בדברים שקורים סביבם סימנים לדברים הרבה יותר חשובים ואירועים הרי גורל המסמלים גדולות ונצורות ומכילים רבדים רבים ועמוקים של משמעות. כמוהם, הרגשתי שהדברים שקורים בחיים הם רציניים ואני נושא על כתפיי אחראיות כבדה. אני יכול להאשים את הוריי ולהגיד שאימצתי את ההמעטה שלהם בילדים באשר הם, וידעתי שצריך להתייחס לדברים בכובד ראש, כמו שהמבוגרים עושים. אולי קיוויתי שכך הוריי יתחילו לראות בי בן אדם אמיתי. או אולי זה פשוט האופי שלי.

 

בכל מקרה, אם לדברים של היומיום יש חשיבות מאוד כבדה, אז ירידה מהארץ זה בהחלט אירוע גדול וחשוב. זה לא משהו שכל אחד עושה. למעשה, אני לא הכרתי אף אחד שעשה את זה, חוץ מסבא וסבתא שלי. אמריקאים גרים באמריקה, רוסים גרים ברוסיה, וישראלים גרים בישראל. יש יהודים בחו"ל שבאים לגור בארץ. הם עושים עלייה וזה דבר מבורך. כן ירבו. יהודים מקומם בישראל. אבל המעבר הזה הוא בכיוון אחד. מרגע שאתה קובע איפה אתה גר, אז זה לכל החיים. בלי חרטות. מי עוזב את הארץ? מה, אנחנו נפולת של נמושות? איזו בושה!

 

הוריי גם ביקשו לשמור על דיסקרטיות, כי אז באמת הייתה סטיגמה מסוימת על יורדים והם חששו מצעדים שגורמים רשמיים עשויים לקחת. אני זוכר לפני שנסענו לשדה תעופה הם ביקשו שלא נדבר על זה שאנחנו נוסעים ולא חוזרים – שלא ישמעו.

 

חוץ מזה שטוויתי לעצמי פנטזיה שלמה. הרי ברור שלא נישאר באמריקה. נהיה שם שנה, שנתיים, שלוש (שגם זה נצח), אבל אז נחזור. בינתיים, אף אחד בארץ לא יידע מה עלה בגורלי. הכיתה שלי תתפזר שנה הבאה בין חטיבות הביניים השונות בעיר. בכל כיתה הילדים יתחילו את שנת הלימודים הבאה עם כמה ילדים מהכיתה שלנו, כשהם יודעים ששאר הילדים מהכיתה שלנו בכיתות אחרות ואפילו בבתי ספר אחרים. אבל כמובן שהם ימשיכו להיות בקשר. הרי גדלנו יחד כבר שש שנים, למעשה כל חיינו. ואנחנו כיתה מגובשת. עבדנו על זה המון בשנים שלנו ביחד. אז כשהם ידברו אחד עם השני ויפגשו, אז הם יראו מי נמצא באיזו כיתה ובאיזה בית ספר. ומי לא יהיה באף אחד מהכיתות? רמי. איפה רמי? מישהו שמע ממנו? מישהו יודע איפה הוא? זאת תהיה תעלומה. אני אספר לחברים הקרובים שלי שאני עובר לארה"ב, כמובן, אבל הם חברים בלב ובנפש, הם יודעים לשמור על סוד. בזמן שהאחרים יהיו מבולבלים ולא יידעו דבר, החברים שלי יחייכו מתחת לשפם, ישתדלו לא לחשוף שהם יודעים משהו שהאחרים לא יודעים, אבל אולי יקרצו אחד לשני כשהאחרים לא מסתכלים.

 

ואז, אחרי שכולם לא יידעו איפה אני, וכבר כמעט והתייאשו, אני אחזור מהגלות שלי. אולי זה יהיה לחזור לגור פה קבוע, או אולי זה יהיה סתם ביקור מולדת. אבל אני אכנס, בלי שום התראה מוקדמת, כשעל פניי חיוך שובב מחכה לראות את ההפתעה וההלם. או אולי אעמיד פנים אדישות כאילו באמת הייתי פה כל הזמן הזה והם לא שמו לב. ואנחנו נתבגר קצת, אז מין הסתם נהיה קצת יותר שונים. אני אהיה גבוה יותר, אולי אפילו בגובה שלהם, למרות שגם הם יגדלו. אולי אפילו עם קצת שער על הפנים. אולי אפילו תהיה לי חברה אמריקאית שתאהב אותי מספיק לעשות איתי עלייה. ומישהו יזהה אותי. בעצם, בדמיוני זאת הייתה מישהי. אפילו לא זאת שאהבתי, אלא אחת הבנות האחרות. אפילו לא מישהי ספציפית. והיא תצמצם את עיניה לראות אם זיהתה נכון. אולי היא תלחש לחברתה לראות מי הגיע ואם זה באמת הוא. והיא תגיד בשקט ובזהירות – כי זה לא יכול להיות, הוא הרי נעלם – רמי? זה אתה? הייתכן? (בדמיוני היו מדברים כך, כי זה אירוע גדול וחשוב והרי אנחנו כבר יותר גדולים עכשיו, כבר אחרי בר מצווה, וככה מבוגרים מדברים) איפה היית?! התגעגענו. לא ידענו איפה אתה. למה לא אמרת לנו?

 

ולמה לא אמרתי, באמת? כדי לראות את הגעגוע והמבט של האהבה וכמה שחסרתי להם כשיראו אותי שוב.

 

אז לא סיפרתי. וכהרגלי התייחסתי לזה במלוא הרצינות והסודיות. בסוף שנת הלימודים, המורה ורדה חילקה דפים לילדים שיבחרו עד שלושה ילדים אחרים שירצו להיות איתם בכיתה גם שנה הבאה. כמובן שלא היה טעם בשבילי למלא את זה. אבל אם יראו שאני לא ממלא, אז מה יחשבו? הילדים בטח יתהו למה לא מילאתי ומה זה אומר. אולי ישאלו אותי למה, או יותר חמור – אולי ישאלו את אחד החברים שלי למה. צריך לעשות את ההצגה שתהיה משכנעת. אז העמדתי פנים כאילו אני ממלא, במלוא הרצינות ותוך שאני עושה את כל השיקולים הנכונים את מי אני רוצה ואת מי אני לא רוצה, מאזן בין מי שהיו חבריי הטובים ובין ילדים אחרים כדי שיהיה גיוון. ובכדי שההצגה תהיה אמינה, שיראו שאני באמת עושה את זה ולהרחיק את החשד אפילו הרמתי יד ושאלתי משהו לגבי איך צריך לעשות את זה, או מה צריך לקחת בחשבון, או מה קורה אם. ורדה ענתה: מה אכפת לך? אתה במילא לא תהיה פה.

 

לא ייאמן! ככה היא חושפת את הסוד גדול מול כולם? מיד השפלתי ראש וקיוויתי שאף אחד לא שמע ולא יבין. ובאמת, אף אחד לא שאל אותי לגבי זה.

 

חבריי הקרובים ידעו לשמור סוד יותר טוב מהמורה. היינו חבורה של ארבעה-חמישה ילדים. סיפרתי להם אבל השבעתי אותם לא לספר. זה סוד צבאי. לא מספרים אפילו תחת עינויים ואיומי מוות. והם הבינו כמה שזה נושא חשוב ורציני ולא סיפרו. בספר המחזור שלי מאותה שנה הם התייחסו לזה רק ברמזים או מתחת לאוזן חמור המסומנת: סוד כמוס לחמור לסוס. ספר המחזור הוא הרי מסמך בלתי מסווג שעובר בין הילדים. אסור לחשוף שם את הסוד באופן גלוי. אפשר רק לדבר על זה ברמזים, כך שרק יחידי הסגולה הבקיאים בכל הפרטים יבינו. הילדים האחרים כתבו הודעות סתמיות יותר, המאחלות לי הצלחה בשנה הבאה בחטיבה והצלחה עם הבנות ובמיוחד עם...(נאלצתי להשלים את החסר בעצמי) ועוד דברים רגילים. ובכל זאת היה חשוב לי שכמה שיותר ילדים יכתבו בספר הזכרונות שלי. זאת הרי המזכרת האחרונה שלי מהכיתה שלי ומהחיים שלי בארץ.

 

לכן הדברים שאני כתבתי לילדים היו הרבה יותר כבדי משקל ומשקפים את גודל המעמד. זאת פרידה. אלו מילותיי האחרונות לאותו ילד. אולי לא נתראה יותר לעולם. זה כמו חייל שיוצא לקרב ולא יודע אם יחזור. הייתי מסכם את שנות ההיכרות שלנו ומדבר ברגש (או לפחות ברשמיות של מבוגרים) על המקום של אותו ילד בחיי. הייתי חותם בלהט: שלך לנצח, רמי. כשהילד יקרא את זה באותם ימים הוא אולי לא יבין את הרגשנות. אולי הוא יצחק עליי ולא יבין מאיפה זה בא. אבל בעוד שנה, או שנתיים, או כשיגדל ויהיו לו ילדים בגיל הזה שישאלו אותו למה הילד הזה כתב ככה, אז הוא יוכל להגיד להם שזה ילד שנעלם בסוף כיתה ו' ואף אחד לא ראה אותו יותר ולא ידע מה עלה בגורלו. וזאת מזכרת הרבה יותר משמעותית מ-"החיים הם כמו זין, לא תמיד קשים" (שאת זה הוא לא היה אומר לילד שלו, כי אבות לא מדברים ככה). זאת חברות אמיתית שנשארת לכל החיים.

 

לקראת סוף השנה, אבל, ואולי רק לאחר שהתחיל החופש הגדול, חשפתי את הסוד הגדול גם למעגל השני של החברים שלי. על אחד מהם, נתי, לא ידעתי אם אני יכול לסמוך, אבל הוא היה שכן שלי והיינו משחקים יחד. ואולי אפילו קיוויתי שיספר. לימים, כשקראתי את המכתבים שאחד החברים שלי שלח לי אחרי שעברתי לארה"ב, הוא סיפר שיכול להיות שהסוד נחשף. "פגשתי את בנצי השבוע. הוא שאל אותי אם ידעתי שעברת לאמריקה. שאלתי אותו מי סיפר לו והוא אמר שנתי. אז אם בנצי יודע, אז עכשיו כולם יודעים."

 

עיצבן אותי אז שנתי חשף את הסוד שלי. הוא הרס את הפנטזיה שבניתי. רק שאולי, בסתר לבי, סיפרתי לנתי שאני נוסע בדיוק כדי שיוכל לספר לכולם. אולי הבנתי איזו שטות עשיתי בזה שלא סיפרתי ברבים ונפרדתי כמו שצריך. אולי הייתי שומר על קשר עם ילדים אחרים שלאו דווקא היו מחבריי הכי טובים בשנות ילדותינו. אבל בדיעבד נראה שלמרות שבנצי ידע, הוא לא חשב לשתף את כולם בפיסת הרכילות העסיסית הזאת. או שאולי למרות שזאת הייתה החדשה הכי מסעירה בחיים שלי, היא פשוט לא הייתה כל כך מעניינת לאחרים. או שאולי בנצי, במפתיע ובניגוד לאופיו, כיבד את הבקשה של נתי לא להפיץ את השמועה הלאה.

 

שנים מאוחר יותר גיליתי שחוץ מאותם ילדים שסיפרתי להם, אף אחד לא ידעתי שירדתי לארה"ב. זאת הייתה החרטה הכי גדולה של הפרק הזה בחיי. ובשונה מדברים אחרים שילדים עושים, הייתה לזה השפעה חשובה על חיי בשנים ובעשורים שאחרי.

0 תגובות